פסחים דף כח. א

כיצד מבערים לנותר דלהלן?

נותר דכל הקרבנות נותר דאשם תלוי נותר דחטאת העוף הבאה על הספק
לחכמים בשריפה
לר' יהודה בשריפה בקבורה מנתחה אבר אבר וזורק לאמת המים

"אף מפרר לרוח או זורה לים", האם זורה לים צריך לפורר או לשחוק בדברים דלהלן?

בחמץ בעבודה זרה
לרבה צריך לפורר - דלשאר נהרות אזלא לא צריך לשחוק - דלים המלח אזלא [1]
לרב יוסף לא צריך לפורר - לחם נמס מעצמו במים [2] צריך לשחוק - דאין המים ממיסים אותו [3]

פסחים דף כח: א

מה דין החמץ בזמנים דלהלן?

קודם זמנו -
שעה ששית והלאה
תוך זמנו -
שבעת ימי הפסח
אחר זמנו -
אחר הפסח
לר' יהודה אסור בלאו חייב כרת אסור בלאו
לר' שמעון אין בו לאו [4] חייב כרת אין בו לאו
לר' יוסי הגלילי ----- באכילה: חייב כרת
בהנאה: מותר
-----

פסחים דף כח: א

מה לומדים התנאים מהפסוקים דלהלן?

"לא יאכל חמץ"
(שמות יג:ג)
"כל מחמצת לא תאכלו"
(שם יב:כ)
"לא תאכל עליו חמץ"
(דברים טז:ג)
לר' יהודה לאסור חמץ אחר הפסח לאסור חמץ תוך הפסח [5] לאסור משעה ששית [6]
לר' שמעון דפסח מצרים היה יום א' בהוחמץ מחמת דבר אחר [7] לאסור חמץ תוך הפסח

מנין יודע ר' יהודה את הדינים דלהלן?

בהוחמץ מחמת דבר אחר דפסח מצרים היה יום אחד
לתי' א' בגמ' מדאפקיה רחמנא
בלשון "מחמצת" [8]
ממה שסמכה התורה לאיסור חמץ תיבת "היום" [9]
לאיבעית אימא לא דריש סמוכים - ופליג על ר' יוסי בדרשתו

מה לומדים מהפסוקים הבאים?

מהיקש "לא תאכל עליו חמץ -
שבעת ימים תאכל עליו מצות"
"בערב תאכלו מצות"
לר' יהודה לקבוע חובה לאכילת מצה
גם בזמן הזה שאין פסח
מלמד על טמא ושהיה בדרך רחוקה
הפטורים מפסח שחייבים במצה [10]
לר' שמעון ללמד שזמן איסור חמץ הוא
בזמן אכילת הפסח ולא בזמן שחיטה
לקבוע חובה לאכילת מצה
גם בזמן הזה שאין פסח

-------------------------------------------------

[1] אכן אם מטיל לשאר נהרות מודה רבה דבעי לשחוק, ובהכי מוקים לה את הברייתא שאמרה שאם "היה מהלך בספינה שוחק ומטיל לים".

[2] אכן מודה רב יוסף שאם יש לו חטים שהוחמצו שאינם נמסות במים שצריך לפורר אותם לפני שזורקן, ובהכי מוקים לה את הברייתא שאמרה "היה מהלך בספינה מפרר ומטיל לים".

[3] הסיקו תוס' (ד"ה ע"ז), דלמעשה לא פליגי רב יוסף ורבה גבי ע"ז, דלשניהם בים המלח לא צריך לשחוק, ובשאר נהרות צריך לשחוק. וכל מחלוקתם היא רק גבי חמץ, דלרבה בעי פירור גם בלחם בשאר נהרות, ואילו לרב יוסף לא צריך לפורר בלחם.

[4] ביארו התוס' (בד"ה רבי), שמודה הוא שאסור מדאורייתא אף שאין בזה לאו (דהיינו שאינו לוקה עליו), אבל לענין הנאה ס"ל שמותר.

[5] דהכי משמע קרא "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות" - והיינו בזמן שאתם אוכלים מצות אל תאכלו חמץ, וממילא ילפינן לקרא ד"לא יאכל חמץ" לאסור חמץ אחר הפסח. וע' חידושי הר"ן.

[6] דלמד ר' יהודה דפירוש תיבת "עליו"- היא משעת שחיטת הפסח.

[7] פי', שלא תאמר דוקא חמץ שהוחמץ מעצמו אסור, אבל אם הוחמץ ע"י דבר אחר מותר, קמ"ל "כל מחמצת לא תאכלו" לאוסרו. וביארו התוס' (בד"ה מחמת), שאין הכוונה שהוצרך לחדש שאף בשאור אסור, דזה פשיטא דע"י שאור נקרא יותר בשם חמץ, אלא הכוונה שאפי' שהוחמץ ע"י דבר שאינו מינו (דהיינו שהמחמץ אינו חמץ בעצמו) כגון שמרי יין - ג"כ אסור, (ושאינו דומה לעיסה שנילושה ביין שאינה בכרת אלא בלאו, קמ"ל דכאן יש גם כרת).

[8] כלומר, יש לנו ללמוד מפסוק זה ב' דברים, א) לאסור חמץ בתוך הפסח, ב) שהוחמץ ע"י דבר אחר. ר"ל, דלשון "מחמצת" משמעו שהוחמץ ע"י דבר אחר, דיכלה התורה לכתוב "כל חמץ לא תאכלו" ונקטה "מחמצת" לאשמועינן גם להאי דינא.

[9] לשון הפסוקים (שמות יג:ג-ד) הוא: "כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. היום אתם יוצאים בחדש האביב", ומזה שסמכה התורה את הפסוק "ולא יאכל חמץ" לתיבת "היום" ש"מ שפסח מצרים נהג רק יום אחד. אכן ס"ל לר' יהודה, שאף שיש לימוד מסמיכות הפסוקים, מ"מ ודאי הפסוק בא ללמד גם לגופיה, והיינו לאסור חמץ לאחר הפסח.

[10] ולר' שמעון לא צריך לזה לימוד מיוחד, דהא לא גרע מערל שמתו אחיו מחמת מילה, ומבן נכר - דהיינו מומר לעבור במזיד אפי' על מצוה אחת מה"ת, שלא עושים פסח - וחייבים לאכול מצה.

עוד חומר לימוד על הדף