[1] ס"ל שלא נחלקו ר' יהודה ור"ש בחמץ של נכרי אלא רק בחמץ של ישראל.

[2] חידש רב אחא בר יעקב, דאף שאסר ר' יהודה חמץ בין בפסח ובין אחר הפסח, היינו דוקא חמץ של ישראל, אולם חמץ של נכרי מודה הוא לר' שמעון שהוא מותר, דיליף "שאור" דאכילה מ"שאור" דראייה מה שאור דראייה מיעט הכתוב ואמר "לך" ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים (נכרי) ושל גבוה, כך שאור דאכילה - שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה. וכתב רש"י (בד"ה ויליף), וז"ל: ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח מן התורה, עכ"ל. כלומר, דכיון שהוא לימוד גמור - מותר חמץ של עכו"ם בכל ענין בין בהנאה ואפי' באכילה בפסח עצמו. (עכ"פ מדרבנן ודאי אסור באכילה, וע' צל"ח). אולם התוס' כתבו (בד"ה בדין), שאין מציאות שאדם יאכל חמץ של נכרי, דאם נתן לו הנכרי רשות לאוכלו נהיה של ישראל, ואם גזלו - הרי חייב הישראל באחריותו, וסגי בחיוב אחריות באיסור חמץ.

[3] ומה שאמרה הגמ' "אבל אתה אוכל של אחרים" לאו דוקא, דחמץ נכרי אסור באכילה. א"נ מה שאמרה "אבל אתה אוכל של אחרים" היינו אחר הפסח.

[4] ומה שהזכירה המשנה רק היתר הנאה, מחמת שגבי ישראל אסור אפי' בהנאה נקט שגבי נכרי מותר בהנאה, אולם ה"ה שמותר באכילה.

[5] דדוקא אליבא דר' יהודה הוצרכנו לומר שלומד גז"ש "שאור" דאכילה מ"שאור" דראייה (כי במשנה איתא שחמץ של נכרי אחר הפסח מותר), וא"כ כמו שבראייה מותר של נכרי - גם באכילה מותר אפי' בפסח. אולם אליבא דר"ש גם חמץ של ישראל מותר אחר הפסח, ולא צריך ללמוד גז"ש כלל, וא"כ אין מקור להתיר חמץ של נכרי תוך הפסח. (ונמצא חידוש לשיטתו, שר' יהודה מיקל בחמץ של נכרי וגבוה יותר מר"ש).

[6] רבא מעמיד את משנתנו כר' שמעון, ואף שר"ש מתיר מה"ת חמץ אחר הפסח, מ"מ מדרבנן קנסו לחמץ של ישראל אחר הפסח לאסור אפי' בהנאה, אולם בחמץ של נכרי לא קניס ומותר.

[7] ר' יוחנן מעמיד את המחלוקת בברייתא במחלוקת תנאים בעלמא גבי השורף גדיש של חברו ביוה"כ האם פטור מתשלומין משום מה שמתחייב בנפשו, ומדין "קם ליה בדרבה מיניה" - וכסברת ר' נחוניא בן הקנה, או דוקא גבי מיתת ב"ד אמרינן הכי, וביוה"כ חייב כרת בלבד - וכסברת חכמים. וכו"ע ס"ל כר"ש, שחמץ אחר הפסח מותר בהנאה, ויכול הגזבר למכור החמץ אחר הפסח, ולכן מעל כי יש בו שווי ממון. (ומה שקנס ר"ש היינו דוקא בחמץ של ישראל אבל לא בחמץ של הקדש ונכרי).

[8] פירש"י שסבר רב יוסף דכו"ע לית להו דר"ש שאמר שתוך זמנו אסור בהנאה, דמה שיהיה מותר אחר הפסח לא מהני מידי לענין מעילה, דכיון שלא שוה עתה בשעת המעילה - לא אמרינן דבר הגורם לממון כממון דמי. אלא כו"ע כר' יוסי הגלילי דס"ל שחמץ בפסח מותר בהנאה, והיינו להאכילו לנכרי או לכלב, ונחלקו האם פודין קדשים לענין זה או לא, ומ"ד דלא פודין א"כ אין שוה החמץ כלום ולא מעל.

[9] וכו"ע ס"ל כר"ש שחמץ בתוך הפסח אסור בהנאה, ורק אחר הפסח מותר בהנאה, ונחלקו האם מה שיוכל להנות ממנו אחר הפסח ויהיה אז שוה ממון (-דבר הגורם לממון), חשוב כמון או לא.

[10] וכו"ע ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי, ונחלקו במחלוקת ר"י ור"ש, דלר"י לא מעל כיון שאסור בהנאה גם אחר הפסח - ואינו גורם לממון, ולר"ש כיון שהוא מותר לאחר הפסח וגורם לממון - מעל.

[11] פי', דלכו"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים או לנכרי, ולכו"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, והלכך לרבנן (היינו כל התנאים החולקים על ריה"ג) הסוברים שחמץ בפסח אסור גם בהנאה - לא מעל, דהרי אינו שוה כלום לא עתה ולא לאחר הפסח. ולריה"ג דראוי להנות מחמץ בפסח להסיקו תחת תבשילו, א"כ הוא ממון גם בפסח ולכן מעל. וביארו התוס' (בד"ה רב), דאף שאין פודין להאכילן לכלבים, מ"מ פודין לענין להסיקה תחת תבשילו.

[12] ס"ל לרב כר' יהודה דאמר שחמץ אחר הפסח אסור בהנאה, וממילא אסור, כיון דמין במינו אינו בטיל.

[13] אע"ג דבעלמא ס"ל לרב שלא במינו אינו נאסר עד שיהיה טעם איסור, מ"מ בחמץ בפסח גזר שלא במינו אטו מינו.

[14] דאף שאסר רב חמץ שאחר הפסח, מ"מ אין בו חומרא של חמץ, ולכן לא גזרנו בו מינו אטו שלא מינו.