[1] ס"ל לאביי דמה שאמר ר' אליעזר ימ-הוספתי מרכאות "אחר האחרון אני בא", אינו בא לומר שדוקא אם נפלה התרומה באחרונה אז יש דימוע, אבל אם נפל בהתחלה לא, זה אינו, כיון דס"ל לר"א דזה וזה גורם אסור. אלא הכוונה, אם נמצא האיסור באחרונה בשעת החימוץ מדמע, אבל אם קדם וסילק את האיסור קודם שהחמיץ, בזה גם ר"א מודה שאינו מדמע.

[2] לצד זה דברי ר"א בדוקא, דהיינו דוקא אם נפל האיסור לבסוף אז מדמע, כי אזלינן בתר גמר מעשה. ולכך גמרו באיסור - אסור, גמרו בהיתר - מותר, ואה"נ דזה וזה גורם מותר.

[3] בזה לכו"ע אסור, דכיון שיש שבח עצים בפת וה"ה שבח עצים בכלים שנגמרו ע"י ימ-הוספתי י היסק איסור, הרי שנהנה מכלי שנעשה באיסור, והנאתן היא בלי גורם שני, כך שאפי' למ"ד זה וזה גורם מותר כאן אסור.

[4] וכך סובר שמואל בדעת רבי. - תוד"ה ובהא.

[5] והטעם משום שנהנה מהקדירה שהיא מקבלת את התבשיל קודם שעת הבישול, ואף שבבישול עצמו יש להתיר משום זה וזה גורם מותר, ועתה הוא מבשל בעצי היתר, מ"מ אסור מצד ההנאה הראשונה.

[6] אכן אליבא דרבנן בכל ענין מותר, דהא מתירים נמי באבוקה כנגדו.

[7] דכיון שאינו כמצב של אבוקה כנגדו - דהיינו אש גלויה, ולכן מותר.

[8] פי', הקדיש עצים כדי לקחת בדמיהם קרבן שלמים, או כל קרבן אחר מקדשים קלים שלא שייך בו מעילה.

[9] דכיון שמעל יצאו העצים לחולין ולא נאסרת הנאתן. אכן זה דוקא אם מעל בשוגג, אולם אם מעל במזיד לדעת ר' יהודה לא יוצא ההקדש לחולין. [ולפ"ז יכלה הגמ' להעמיד את הברייתא בעצי הקדש רגילים ולאו דוקא בעצי שלמים, וכגון שמעל במזיד שאז הפת נאסרת. מ"מ כתבו התוס' (בד"ה בעצי), שלא רצה להעמיד באופן זה מכיון דאין דרך בני אדם לעבור במעילה במזיד]. ומה שמצאנו ברייתא מפורשת שאומרת "כל הנשרפין אפרן מותר וכו' ואפר הקדש לעולם אסור", ומוכח לכאורה שאין אפר הקדש יוצא לחולין ע"י מעילה. מתרצת הגמ', שברייתא זו מיירי בנפלה דליקה מאליה בעצי הקדש שלא היה מי שימעול ויוציא לחולין, ולכן אפרן אסור.

[10] ס"ל שגם בכה"ג שאינו חייב קרבן מעילה יצא ההקדש לחולין בהשתמשותו, וא"כ הפת תמיד מותרת כי כבר יצאו העצים לחולין. ואדרבה ר"מ בקידושין (דף נג:) ס"ל שעיקר חילול הקדש הוא ע"י מעילה במזיד.