[1] דבריהם של השנים האחרונים הם כמו דברי הראשונים, אלא שרק אמרו את דבריהם בהיפך.

[2] ואף שדבריו נכונים, דהרי "דינו כחיה לכסוי דמו ודינו כבהמה לאסור חלבו", מ"מ ביאר בתפארת ציון שהנודר לא נתכוון להלכה זו, אלא נתכוון להכריע מה הוא. (ולכן הוי נזירות בטעות, ולב"ש הוי ודאי נזיר ולב"ה ספק נזיר).

[3] ואף שדבריו נכונים, דהרי הוא בריה בפני עצמה לענין שאינו יכול להרביעו לא עם חיה ולא עם בהמה. מ"מ הוא נתכוון להכריע המציאות וכנ"ל.

[4] פי', שאחד מכם כיוון לאמת בדבריו.

[5] האחד שאמר שאחד מכם נזיר הוי נזיר ודאי שאמת הוא שאחד מהן יש עליו נזירות דהיינו אותו שכיוון לאמת. וגם השני שאמר שאין אחד מכם, גם זה נזיר ודאי שכן משמע דיבורו יש בכם אחד שאינו ודאי נזיר, ואמת הוא, כגון אותו שלא כיוון לאמת. והשלישי שאומר כולכם נזירין שעל כולכם ספק נזירות, גם זה אומר אמת.

[6] דיש להסתפק בדבריהן, שהראשון שאמר שאחד מכם נזיר, יש להספק שמא ר"ל אם יש לכם אחד מכם שיש עליו נזירות - וזהו אמת שאחד מהן ודאי נזיר, או שכוונתו האם יש אחד מכם שיודע בעצמו שהוא ודאי נזיר - והרי אין מהן יודע, ולכך הוי נזיר רק מספק. וכן האחר שאומר שאין אחד מכם נזיר יש להסתפק האם כוונתו שיודע אחד בעצמו שאינו נזיר בודאי - והרי אין אחד מהם שיודע בברור שאינו נזיר בודאי. וכן השלישי שאמר "כולכם", יש לפרש דבריו שכולכם נזירים ודאין - ואז לא אמר כלום, או יש לפרש דבריו שאמר בספק נזירות לכך כולן נזירים רק מספק.

[7] כלומר שיש אחד מכם שלא כיוון לומר אמת.

[8] כן משמע שגרסו התוס' שצריך (לראב"ע) שיהיו הגרעינים והקליפה מאותו ענב.

[9] ס"ל דמזה שכתוב (במדבר ו:ד) "מחרצנים ועד זג לא יאכל" ש"מ דבעינן שיאכל גם חרצנים וגם זג באכילה אחת.

[10] וביאר הרע"ב שבאופן זה יש חומרא לר' אליעזר דהוא מחייב אפי' אם אין כאן כזית, דאם אכל שני חרצנים (דהיינו הגרעינים) וזג אחד (קליפה) של הענב, חייב. ואילו לת"ק בעינן שיאכל שיעור כזית. עוד דייקו התוס' שסברת ר' אלעזר בן עזריה היא כסברת ר' יוסי דלקמן במשנה, שסובר שחרצן הוא הגרעין, והזג הוא הקליפה. דרק באופן זה שייך שבענב אחד יהיה שני חרצנים - גרעינים וזג אחד, אבל אם נאמר להיפך לא שייך שני קליפות לענב אחד.

[11] ומחלוקתם היא כיצד דורשים בתורה כשיש משמעות של ריבוי ומיעוט, האם בריבוי ומיעוט או בכלל או פרט, דהנה כאן כתיב (במדבר ו:ג) "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר" וגו', "מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן", וראב"ע דורש במיעוט וריבוי, והדין הוא שריבה את הכל חוץ מדבר אחד, והיינו שבישתא. ואילו רבנן דורשים בפרט וכלל, וכאן יש לנו פרט וכלל ופרט, כיון שהפסוק מסיים אחרי הכלל בעוד פרטים ואומר "מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג", ופרט וכלל ופרט - אתה דן כעין הפרט, ומה הפרט הוא פרי (דהיינו הענבים עצמם) או פסולת הפרי (היינו חומץ יין), אף כל מה שאתה בא לרבות צריך שיהיה מעין זה, ואילו לולבי הגפן אינו מעין זה.