[1] וה"ה כשהכניס את ידו לבית הכסא.

[2] ולא מיירי בכה"ג שאינה נראית, דהא לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אלא מיירי שכשיושב היא נראית וכשעומד אינה נראית - וחידש רב פפא שאסור לקרות ק"ש. ובזה מודו כו"ע שכיון שהיא במקומה - חמה היא שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה.

[3] כגון שיצא להטיל מים שצריך ליטול ידו אחת ששפשף בה (אכן אם לא שפשף פטור מליטול), או שיצא לבחוץ לדבר עם חברו והפליג (-שהה) שבזה הסיח דעתו צריך ליטול את שתי ידיו.

[4] משום שיבואו לחושדו שלא נטל, כיון שאין אדם מקפיד מחמת נקיות ליטול כשהוא שותה, רק אדם שידוע שהוא איסטניס ובודאי יקפיד בזה, יכול ליטול בחוץ - דאותו לא יבואו לחשוד.

[5] דהנה מצאנו ביוה"כ שכה"ג המשנה בעבודתו אף מההיכל שהוא קודש וענוש כרת לקודש הקדשים - שגם בו יש את הדינים האלה - צריך לטבול, כ"ש כשבא מבחוץ שהוא מקום שאינו קדוש למקום קדוש, וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת שצריך לטבול.

[6] תיקנו טבילה זו כדי שיזכור שמא הוא טמא באיזה טומאה ישנה ויזכר בה, וידע שעכשיו שטבל הוא רק טבול יום ואסור לו לעבוד.

[7] דגם בכה"ג שהוא מקור הדין אליבא דבן זומא הדין הוא שאינו מחלל עבודתו כיון שהוא טהור, אולם כהן שעבד בלי לקדש ידיו ורגליו מחלל עבודתו.

[8] ולגבי מצורע, שנינו מחלוקת ר' יהודה ורבנן אי צריך לטבול אם כבר טבל מבערב, דלרבנן צריך לטבול ולר' יהודה לא צריך (אא"כ לא טבל על דעת ביאת מקדש - לתי' א' בגמ'). ולרבנן צריך לטבול. ואמרה הגמ' דאין ראיה דס"ל לרבנן כבן זומא, די"ל דדוקא מצורע דדייש בטומאה לכן צריך לטבול.

[9] אבל אם לא טבל על דעת להכנס למקדש גם ר' יהודה מודה שחוזר וטובל, ולפי אחד מתירוצי הגמ' זה האופן שאמר ר' יהודה לחכמים על לשכת מצורעים שלא מצורעים בלבד טובלים בה אלא כל אדם.