[1] הקשה בתוס' ישנים (בד"ה נשבר), דתיפו"ל מהאי קרא דילפינן כשאינו על מצחו, דהרי כשהוא שבור אינו על מצחו. ותירץ, דצריך פסוק ללמד על נשבר הציץ, וממילא מיותר קרא ד"עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא" - ללמד שבעודו על מצחו מרצה.

[2] פי', אף דס"ל גבי טבילה - שיש מצוה לעשותה בזמנה דוקא, מ"מ לגבי הזאה לא ס"ל הכי.

[3] ואין הטעם משום שאסור למחוק את השם, דדוקא אם בא למחוק בידים אסור מדכתיב (דברים יב:ד) "לא תעשון כן לה' אלהיכם", ודרשינן: עשייה הוא אסור - אבל גרמא שרי. אלא טעם האיסור משום דאסור לעמוד בפני השם ערום, ולא מהני שיתן ידו על השם, כי חיישינן שמא ישכח ויוציא את היד.

[4] כלומר, צריך לחפש עד שימצא גמי, ואם לא ימצא תדחה הטבילה ולא איכפת לן, דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה.

[5] למעשה לא מזין בשבת, כיון שחכמים גזרו שבות על ההזאה. ולכן סידרנו את הטבלא בסדר הזה, משום שאמר אביי שכן יש לעשות לכתחילה בכהן השורף את הפרה להפריש אותו ביום רביעי כדי שיחול רביעי שלו בשבת, דהיינו שיהיה היום שבין כה לא מזין עליו חל בשבת.

[6] וזה שהקשתה הגמ' שבכל יום יש להזות עלחו משום חשש ראשון שמא שלישי וכו', אולם ברביעי אין בו הזאה לא מדין שלישי ולא מדין שביעי, ואין לחוש בו שמא הוא יום שלישי לטומאה דכבר הפרשנו אותו מטומאה הביום הראשון. ולכן מתרצת הגמ' שאה"נ דלא מזים ברביעי.