[1] ואמר בפירוש שגט זה הוא למאמרו ולא לזיקתו, שבגט זה המאמר שהיה - שקל אותו.

[2] אבל לא מטעם "לא יבנה" דכיון שנתן לה רק גט למאמר ולא לזיקה לא פסל אותה על אחיו, דהזיקה עדיין נשארה, אלא הטעם שאסורה משום שמיחלפא בבעלת הגט - דהיינו בכה"ג שנתן גט למאמרו ולזיקתו (או בסתמא) שבזה יש דין ד"לא יבנה".

[3] דזה האיסור הראשון שהיה כאן, דמיד שנשא את אשתו נאסר בכל אחיותיה, ואף שאח"כ נשא אחיו את אחותה - לא נוסף עליו עוד איסור אשת אח כיון שכבר אסורה עליו משום אחות אשה.

[4] דזה האיסור הראשון שהיה כאן, דמיד שנשא אותה אחיו נאסר הוא בה, ואף שאח"כ נשא הוא את אחותה - לא נוסף עליו בה עוד איסור אחות אשת כיון שכבר אסורה עליו משום אשת אח. ומקשה הגמ', אם לא חל איסור אחות אשה, א"כ תתייבם יבומי. ותירץ רב אשי, דאיסור אחות אשה "מיתלא תלי וקאי" - ואם היה בטל איסור אשת אח מאיזה סבה הוא מיד היה חל, וכיון שגם אם יותר איסור אשת אח משום הייבום יהיה כאן איסור אחות אשה, לכן לא פוקע איסור אשת אח כלל (דלא הוי במקום מצוה), ולכן הבא עליה חייב משום אשת אח.

[5] וביארה הגמ' (בעמוד ב') שהוא מדין "איסור מוסיף" - דהיינו שנוסף בחפצא של האשה עוד איסור ע"י שנשאה המת, כלומר בשעה ראשונה שנשא האח החי את אשתו נאסרה זו היבמה עליו באיסור אחות אשה, ושוב כשנשא אותה אחיו - נוסף בחפצא שלה עוד איסור דהרי בנשואי אחיו נאסרה לכל האחים, ובכה"ג ס"ל לר' יוסי דאמרינן "איסור חל על איסור".

[6] וביארה הגמ' (בעמוד ב') שאין הכוונה שאם בא עליה בשוגג חייב שתי חטאות, אלא מיירי במזיד ולענין לקוברו בין רשעים גמורים, ומשום שעשה שתי איסורים. והטעם שפטור משתי חטאות, הוא משום דיש כאן איסור כולל ולא איסור מוסיף, ובאיסור כולל לא אמרינן לר' יוסי איסור חל על איסור. והטעם דחשיב איסור כולל ולא מוסיף, הוא משום שכאן לא נוסף בחפצא של האשה שום איסור, דהרי משעה שנשא אותה המת נאסרה בכל אחי בעלה, וא"כ גם עתה אחר שנשא את אחותה, לא נוסף עליה שום איסור יותר ממה שהיה קודם. אכן איסור כולל יש כאן, דמגו דע"י שנשא אחיו את אחותה נאסר בכל אחיותיה לכך נאסרת גם האחות שהיא אשת אחיו.

[7] לקמן (דף לג:) תבאר הגמ' היכי משכח"ל איסור דאורייתא בזר ששימש בשבת, דהא שחיטה כשרה בזר, ושאר עבודות אין בהם איסור מיתה בשבת אלא רק מדרבנן.

[8] אבל משום שבת אין כאן, דכיון שהותרה עבודה במקדש אין כאן זרות. ואילו ר' חייא סובר שהיא הותרה רק לכהנים, אבל לזרים לא הותרה ולכך יש כאן משום שבת ומשום זרות.

[9] ומיירי ששימש בקרבן ציבור - שהותרה טומאה בציבור אצל כהנים כשרים.

[10] אבל משום טומאה אין כאן, דכיון שהותרה טומאה בציבור אין כאן יותר איסור טומאה. ואילו ר' חייא סובר שהיא הותרה רק אצל כהנים תמימים אבל לא אצל כהנים בעלי מומים.

[11] אבל משום נבלה אין כאן, דכיון שהותרה מליקה במקדש אין כאן יותר איסור נבילה. ואילו ר' חייא סובר שמליקה הותרה רק אצל כהנים, אבל לא אצל זרים. אכן כל הסברים אלו אינם שורש ועיקר מחלוקתם, הגם שאמרו כן ר' חייא ובר קפרא בפירוש, וזה ששואלת הגמ' (לקמן דף לג.) "במאי קמיפלגי". וביאר התוס' ישנים שם, דהרי בטעמים שנתבארו בדבריהם אין טעם אחד עדיף על חברו, ועל כרחך שהם נחלקו בדבר שרשי יותר. וע' גם רשב"א שם.