[1] בפרשת העומר כתיב (ויקרא כג:יד) "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם", ומקשה הגמ' במנחות (דף סח.) שהם שני זמנים, ד"עד עצם" - משמע משהאיר המזרח, ו"עד הביאכם" - משמע משיביאו את הקרבן, ומתרצת דבזמן המקדש - "עד הביאכם", ובזמן שאין מקדש - משהאיר המזרח התיר.

[2] אבל כל יום הנף אסור, גזירה שמא יבנה המקדש ויצטרכו להמתין עד הקרבתו, ויחשבו שכבר מותר לאכול מחצות כמו שהיו נוהגים בשנים קודמות.

[3] דמפרש "עד עצם" - עד עיצומו של יום ט"ז בניסן, וס"ל דעד ועד בכלל, וא"כ כל יום ט"ז אסור.

[4] כלומר, לא ששינה את דין התורה להחמיר, אלא דרש להם שעד עכשיו שהיה המקדש הייתם רגילים לאכול מחצות, ועתה שחרב המקדש שאין מתיר העומר צריך להמתין עד כל היום כולו.