[1] כתבו התוס' (בד"ה באגם), דה"ה באילן יבש שלא שייך בו יפוי. עוד כתבו התוס' (בד"ה בארעא), דכל החילוק הזה הוא אליבא דר"ש שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן כשאינו מתכוון ליפותה פטור. אולם אליבא דר' יהודה דמחייב במלאכה שאין צריכה לגופה - חייב, גם בקרקע דחבריה, דהגם שלא מתכוון ליפותה סוף סוף הוא מיפה אותה והוי מלאכה גמורה.

[2] והגם שיש כאן פסיק רישיה, מ"מ כיון שלא ניחא ליה אינו מתחייב. ובתוס' (בד"ה לא) הביאו מחלוקת הערוך עם שאר ראשונים בזה, דהערוך (ערך פסק א', וערך סבר ה') סובר דמותר אפי' לכתחילה, ואילו התוס' חולקים וסוברים שרק פטור אבל איסורא ודאי איכא.

[3] כן פירש"י במשנה (בד"ה בין משם אחד), ששתיהן אלפין, מבואר שאפי' ב' אותיות בלא משמעות אפי' משם אחד חייב אליבא דת"ק.

[4] בדברי ר"ש במסקנא של הגמ' (בעמוד ב') מבואר להדיא שפטור, אכן גם לדברי ת"ק דברייתא ור' יהודה מוכח כן, דדוקא בכותב "שם" משמעון חייב, שהם ב' אותיות מב' שמות, אבל משם אחד פטור. וכן לרבן גמליאל שמחייב ב"שש" מששך אבל אם כתב "אא" מאאזרך מבואר שפטור, דדוקא ב"שש" שיש לו משמעות במקום אחר אז חייב אפי' בסימן אחד, אבל אם אין לו משמעות במקום אחר לא. ולא מהני מה שכותבים כן בקמיעות.

[5] פירוש, היה לו לכתוב "אחת" בלא מ' וכן בלא לכתוב תיבת "מהנה" כלל. או לכתוב תיבת "הנה" בלא מ' וכן לא לכתוב תיבת "מאחת" בכלל, ולכך יש לדרוש מכולהו (שש דרשות).

[6] דהיינו שמחלל שבת אחת וחייב עליה חטאות הרבה, דאזלינן בתר המלאכות שעשה, וזה באופן של זדון שבת ושגגת מלאכות, (שיודע שהיום שבת ולא יודע שמלאכות אלו אסורות בשבת).

[7] דהיינו שעושה מלאכות הרבה ואינו חייב אלא חטאת אחת, דאזלינן בתר השבת שחילל, וזה באופן של שגגת שבת וזדון מלאכות, (שלא ידע שהיום שבת אבל יודע שמלאכות אלו אסורות בשבת).

[8] ברייתא זו סוברת שסתום שעשאו פתוח או פתוח ועשאו סתום פסול, וממילא כאן כשכותב "שמ" משמעון, הרי שעשאו פתוח ואין כאן במשמעות תיבת "שם" ופטור. אמנם הברייתא השניה ס"ל כר' יהודה בן בתירא שמצא רמז לניסוך המים מה"ת, ועל כרחך דס"ל שפתוח ועשאו סתום כשר, וה"ה נמי סתום ועשאו פתוח כשר, (והגם שהקשתה הגמ' על תירוץ זה, נשארה בו למסקנא).