[1] אמנם במג"א (סימן שכ"ד ס"ק ז') כתב, שגם בכלב של אחרים - שאין מזונם עליך מותר, וכתב שכך משמע מהגמ' שלא חילקה, והטעם משום דמצוה ליתן מזונות לכלב. וע' שפת אמת.

[2] וכתבו התוס', דלפ"ז להשאיל מותר.

[3] כן פירש"י (בד"ה שכיחא במתא), דמיירי ששולחים כל האגרות לבית דואר, וא"כ מה שאמרה הברייתא כדי שיגיע לביתו, היינו לבי דואר.

[4] מיירי אפי' תוך התחום לתוס' (בד"ה אין), דסברו שטעם האיסור משום שט ולא משום תחומין.

[5] לדבר מצוה בכל ענין מותר. וטעמי האיסור, ע' באורך במ"ב (ריש סימן רמ"ח).

[6] ואפי' אם אח"כ הנכרי לא ירצה לשבות אין בכך כלום.

[7] הוקשה לתוס' על פירש"י שנחלקו ר' ישמעאל ור"ע האם מותר בכל דאתי ממילא או לא, דמה הראיה שר' ישמעאל מתיר בדאתי ממילא, דאולי ס"ל כב"ה שמתירים אפי' בנעשית עיקר המלאכה בשבת. ועוד קשה, שיוצא שר"ע הוא דלא כמאן, דאפי' לב"ש מותר בדאתי ממילא (וע' מהרש"א שפירש וגרס אחרת בקושיא זו). ולכן פירשו תוס', דבין לר"ע ובין לר' ישמעאל מותר להטעין את הקורה - דכל ממילא שרי לכו"ע, וכל הנידון הוא רק האם מותרים המשקים שזבו באותה השבת, או יש לאסור להם מדין נולד, דלר' ישמעאל שרי ולא חשיב ליה נולד, ולר"ע אסור - כשאר משקין שזבו. עוד פירשו התוס', שנחלקו ר' ישמעאל ור"א מה הדין לסוחטן אפי' בידים, כיון דמיירי לר' יוסי בר' חנינא באופן שאינם מחוסרין דיכה (כדלקמן בעמוד ב'), והגם שבמחוסרין דיכה אסורים מדאורייתא, באינם מחוסרין מותרים לר' ישמעאל אפי' בידים, ואילו לר"ע אסור משום דגזר אטו מחוסרין דיכה, ולדברי ר"ע לא יתכן שב"ש יודו שמותר לתת לקורות בית הבד ולעיגולי הגת, דהרי במחוסרי דיכה הוא חייב, וא"כ אסור לעושת כן עם חשיכה לב"ש, ורק ב"ה מתירים.

[8] אמנם כל זה הוא דוקא לדעת ר' אלעזר, שלמד שזיתים וענבים הם מחוסרי דיכה. אבל ר' יוסי בר' חנינא חולק, דהרי דימה את מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע למתניתין, וס"ל שגם זיתים וענבים נקראים מחוסרין שחיקה, ושאינם נכללים במחוסרי דיכה שלכו"ע אסור.

[9] לרש"י הכוונה שאסור להניחם תחת הכובד שיצאו המשקים, ולתוס' הכוונה שאסורים המשקים שזבו.

[10] והקשו התוס' (בד"ה ושמואל), שמצינו שיש לשמואל דין מוקצה דנולד, דהיה מטלטל את גרעיני התמרים דפרסייתא (שאין עליהם אוכל) רק ע"י לחם. ותירצו, דשמואל היה מחמיר על עצמו משום שהיה אדם חשוב.

[11] פי' דמותר לטלטל את החפץ, אבל לא לאוכלו ולא להשתמש בו, דשימוש הוא כאכילה. ופירש ר"ת, דמחצלות דכרכי זוזי דהם מוקצה לרב - משום שהם מאוסים, ומיירי באלה שמכסים בהם סוחרות של דגים. וכל שאר הדברים שאסור בסוגיא מירי או במוקצה לאכילה או במוקצה לשימוש, או שהוא מחמת איסור (כגון נבילה המתנבלת בשבת) או מחמת מיאוס, אבל טלטול בעלמא למה שאינו מוקצה מחמת מיאוס או איסור גם רב מודה דשרי, דבזה ס"ל כר"ש.

[12] אבל לקחת כמה סלים ולשפוך לסל אחד אסור - דהוא מקפל.

[13] הוקשה לתוס', דאם לבסוף מקפלם כולם לסל אחד לכו"ע שרי ולא זה האיבעיא דלקמן (דף קכ.). [אולם ע' ברמב"ן וברשב"א לקמן (שם) דס"ל שכן זו האיבעיא, וע' בשבת של מי (כאן]], ועל כרחך מיירי שמציל וחוזר ומציל, שהמ"ד השני גם באופן זה הוא מתיר, והמ"ד הראשון חולק עליו - ואוסר אפי' לאותה חצר להציל ולחזור ולהציל.