פסחים דף פב. א

באיזה אופנים גם מיעוטו [1] נשרף לפני הבירה מעצי המערכה (גם לא לצרי עין)? [תוד"ה רב].

שורף בחצרו - משנתנו שורף לפני הבירה מעצי המערכה
לרב חמא בר עוקבא בבעל הבית לרש"י: אכסנאי אף שלא החזיק
לתוס': באכסנאי דוקא שהחזיק
לרב פפא באכסנאי שלא החזיק עדיין בדרך באכסנאי שהחזיק כבר בדרך
לרב זביד בבעל הבית אכסנאי אף שלא החזיק בדרך [2]

דברים דלהלן שנאסרו או מטעם בושה או חשד, האם יש נפ"מ בדבר?

לרב יוסף: שלא לבייש / כדי לבייש לרבא: מפני החשד
לשרוף מעצי עצמן
לפני הבירה
בכל ענין אסור
כדי לא לבייש את מי שאין לו
בעצים כשרים למזבח: אסור [3]
בקנים ובדקלים: מותר
להעמיד כהנים טמאים
בשער המזרח
בכל ענין מעמידים
כדי לבייש את מי שנטמא
בסתם אנשים: מעמידים [4]
במפנקי ובגדלי שישורא: לא

הפסח שנטמאו בעליו או מתו [5] בזמנים דלהלן, האם ישרף מיד או טעון עיבור צורה?

קודם זריקה לאחר זריקה
לרב יוסף
בהו"א
לכו"ע ישרף מיד -
דלא היה ראוי בשר לאכילה
לתנא קמא: בעי עיבור צורה
לר' יוחנן בן ברוקה: ישרף מיד
לרב יוסף
במסקנא
לתנא קמא: בעי עיבור צורה
לר' יוחנן בן ברוקה: ישרף מיד
לכו"ע בעי עיבור צורה -
דהיה ראוי וחשיב פסולו מדבר אחר
לר' יוחנן לתנא קמא: בעי עיבור צורה
לר' יוחנן בן ברוקה: ישרף מיד
-------------------------------------------------

[1] במשנה מבואר שבנטמא רובו הוא נשרף לפני הבירה מעצי המערכה כדי לבייש את בעליהם שלא נזהרו שלא יטמא הפסח. וכן מבואר שהציקנים (-קמצנים) היו שורפים אפי' את מיעוטו שם כדי להנות מעצי המערכה. והקשתה הגמ' על משנתנו מהמשנה דלעיל (דף מט.), דאיתא התם, שמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש - אם לא עבר את צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה, אף שמיירי גם במיעוט בשר ובאדם רגיל שאינו קמצן. ונאמרו על זה כמה תירוצים בגמ', וכדלהלן.

[2] נמצא דלפירש"י רב זביד כרב חמא בר עוקבא, ואילו לפירוש התוס' רב זביד חולק בין על רב חמא בר עוקבא ובין על רב פפא, דהם סוברים דבעינן שהחזיק בדרך והוא ס"ל דלא צריך. אי נמי דרב פפא ורב זביד נחלקו כיצד לפרש את דברי רב חמא בר עוקבא שהעמיד באכסנאי, דלרב פפא דוקא בהחזיק ולרב זביד אפי' בלא החזיק.

[3] דכיון שהם לוקחים את מותר העצים חזרה לבתיהם, יבואו לחשוד אותם שהם לוקחים את עצי המערכה, אכן חשד זה שייך דוקא אם הביאו עצים הכשרים למערכה אבל בקנים וחריות של דקל שאינם ראוים למזבח - הכל יודעים שאינם עצי המערכה ואין חושדים להם.

[4] כדי שידעו שמחמת טומאה הם לא עובדים במקדש, ושלא יבואו לחשוד אותם שמפני ביטול מלאכתם לא באו לעבוד. אכן באנשים מפונקים שאינם בני מלאכה אין את החשד הזה, וכן אנשים שהעבודה שלהם היא לקלוע חבלים שהיא אומנות קלה ואין בה הרבה שכר, ג"כ אין חושדים בהם שיבואו להניח את עבודת המקדש מפני ביטול מלאכה כזו, ולכן לא צריך להעמיד להם.

[5] הנידון הוא דוקא כשיש פסול בבעלים, אבל אם היה פסול בגוף הפסח, כגון שיצא או שנטמא - לכו"ע נשרף מיד. ולגבי נטמא ילפינן לה מקרא, דכתיב (ויקרא ז:יט) "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף", והאי קרא כתיב בקדשים קלים וק"ו לקדשי קדשים. ואילו שאר פסולים, כגון לן הדם או נשפך הדם או שיצא מחוץ לקלעים הדם או הבשר, ילפינן מהלכה למשה מסיני שישרף.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף