[1] וכגון אליבא דר' שמעון שפירש בדעת ת"ק שבין פסח שהיה לו שעת הכושר ובין שלא היה לו שעת הכושר, הדין הוא שכשנפסל מותר לחלץ את המוח משם.

[2] ובכה"ג שחילצם באיסור שבירת העצם, או שהניח אותם על האש (אף שלכתחילה אין לעשות זאת, שמא תפקע העצם).

[3] ומשום שנעשו העצמות בסיס לדבר האסור, ונעשית גם העצם כדין נותר - וצריך לשורפה.

[4] והטעם משום שלמעשה לא שימשו לנותר.

[5] ע' רש"י (ריש עמוד ב') שביאר, שאליבא דרב נחמן צריך לשורפם, דיש לנו לומר שודאי לא עשה איסור לחלצם. ואילו רב זביד ס"ל שכיון שהוא רק איסור דרבנן בעצמות ששימשו נותר, לכן יש להקל בספק זה. אכן מודה רב זביד שאם מצא ציבור של עצמות, שצריך הוא לבדוק את כולם אם הם חלוצות, דשמא לא חילץ רק מקצתם, דסוף סוף יש איסור לחלוץ.

[6] בפסח פסול יש לדון מתי נפסל, האם נפסל כבר משעה ראשונה (כגון שנטמא קודם זריקה) שלא היה ראוי לאכילה, או שהיה כשר ועתה נעשה נותר.

[7] ביארו התוס' (בד"ה רבי), שמחלוקתם היא מה דעת ת"ק בדין פסח פסול.

[8] דכתיב (שמות יב:מו) "ועצם לא תשברו בו", ודרשינן: "בו" - דהיינו בכשר ולא בפסול.

[9] אכן, אם נתערב ימין בשל שמאל ומחמת זה לא אכלם ואליבא דר' יהודה שרק אחד מהם אסור, צריך לשרוף את שניהם. וכן שמנו של הגיד צריך לשרוף, כיון שמה"ת הוא נאכל ורק ישראל קדושים נהגו בו איסור. וכן גיד החיצון הסמוך לבשר שאסור רק מדרבנן ג"כ צריך לשרפו.