[1] נידון סוגיין הוא בזב בעל שתי ראיות שצריך לספור ז' נקיים לטהרתו. והטעם שמיירי בזב בעל שתי ראיות ולא בעל שלש, משום שבעל שלש צריך להביא קרבנות בשמיני, ואי אפשר לדון על שחיטת פסח עבורו בשביעי שלו.

[2] הנידון הוא דוקא ביום השביעי של הזב, או ביום השני של זבה קטנה - שהיא שומרת יום כנגד יום, שיש לדון בהם "מקצת היום ככולו", אבל זב שראה באמצע שבעת הימים שלו לכו"ע סותר למפרע.

[3] דכיון שהם טמאים למפרע מה"ת, הרי מתברר שכשנזרק הדם עליהם היו טמאים באותה שעה וצריכים לעשות פסח שני. [אכן אם זרקו עליהם ולא ראו באתו היום יצאו ידי חובה ואוכלים לערב].

[4] וכן אמר ר' אושעיא לר' יוחנן שסברתו (של ר' יוחנן) היא כר' יוסי.

[5] בהו"א סברנו שרק היכא שהיתה הזריקה בלא ידיעת טומאה - אז מרצה ציץ, אבל אם כבר בשעת זריקה ידענו מטומאת התהום, אין זורק את הדם - ויעשה פסח שני.

[6] ומה ששייך טומאת התהום בקבר, והרי ודאי נודע כשקברוהו שם. תירצו התוס' (בד"ה ובקבר), שמיירי כגון שנפל בקבר ומת ולא נודע.

[7] בכל אופנים אלו אי אפשר שלא יאהיל, דאם הוא בקבר - הקבר מצרפו, וגם אם הלך בין הפרקים טמא. וכן אם הוא טעון משא שהמשא כופפו ג"כ הוא מאהיל, או אם היה רכוב ע"ג בהמה שג"כ הוא מאהיל.