[1] סברת ב"ש, שחמץ צריך לבערו מן העולם שלא יהיה קיים, ולכן אסור למוכרו לנכרי באופן שיהיה קיים בפסח, וצריך לדאוג שיתבער או יאכל קודם הפסח.

[2] לרש"י ר' יהודה ג"כ ס"ל כשיטת ב"ש, ולכן אמר שאסור למכור כותח הבבלי (שיש בו פירורי לחם) לגוי כל שלשים יום קודם הפסח - כיון שאינו נגמר אלא לזמן מרובה. ומאימתי שמתחילים לדרוש בהלכות הפסח חלה עליו אזהרת פסח, וצריך לדאוג שיהיה החמץ שלו מבוער בפסח.

[3] תוס' מחדשים שסברת ר' יהודה כב"ה, אלא שבענין כותח מחמיר מחמת ששמו עליו, ושלא יאמרו שמכרו לגוי בפסח.

[4] וזה חידוש המשנה שאמרה "לא יסיק בו תנור וכירים". וע' בתוס' לעיל (דף ה. ד"ה ואומר) שלמדו שהוא איסור דרבנן.

[5] ביארו התוס', דכיון שלר' יהודה ביעור חמץ הוא בשריפה, א"כ דין חמץ הוא מהנשרפים שמותרים בהנאת אפרן, ולא כדין הנקברים שאסורים בהנאה.

[6] כתבו התוס' (בד"ה כל), דכיון שלימודו של ר' אבהו לקמן בסוגיא מהא דכתיב "לא תאכלו", והכריח ר' אבהו שלשון זו כוללת איסור אכילה, א"כ דוקא לשונות אלו "לא יאכל" ו"לא תאכל" נלמדות מלשון זו, אולם לשון "כי כל אוכל" וגו' למשל, אינו נלמד מלשון זו לאסור הנאה.

[7] למד חזקיה, מזה שהכתיב הוא "לא יֹאכַל" והקרי הוא "לא יֵאָכֵל", משמע שבא לומר שלא יהיה בו היתר המביא לידי שום אכילה, דהא סתם הנאה מביאה לידי אכילה, שלוקח בדמים דברי מאכל.

[8] ר' אבהו מכריח בהמשך הסוגיא, שכשאמרה תורה לשון איסור אכילה כוונתה גם לכלול איסור הנאה. ובאחרונים נאמרו בזה ב' צדדים בביאור סברתו, האם הוא כפשוטו שלשון אכילה הוא לאו דוקא וכולל כל הנאה, או שכיון שגם אכילה היא אחת מצורות ההנאה וכיון שהיא נאסרה ש"מ שנאסר להנות. ונקטה תורה איסור אכילה, משום שהיא ההנאה העיקרית וראש לכל ההנאות.

[9] לכו"ע עדיף לתת אותה לגר מאשר למכור אותה לנכרי. ור' מאיר יליף לה מהא דכתיב "או", ור' יהודה יליף לה מסברא - דכיון שגר אתה מצוה להחיותו הרי שנתינה לו קודמת למכירה לגר.

[10] ס"ל לר' יהודה דדברים ככתבן - לגר בנתינה ולגוי במכירה, ולא להיפך.