נדה דף מא. א

מקדיש בהמת חולין פסולה כדלהלן מנין שאינה קדושה, ואם עלתה תרד [1]?

בהקדיש בהמת חולין פסולה - מנין שאינה קדושה?
יוצא דופן אמו אמו מבכור [2]
רובע ונרבע "מן הבהמה" - ולא כל הבהמה
מוקצה ונעבד "מן הבקר", "מן הצאן"
אתנן ומחיר לא תביא אתנן זונה וגו'
כלאים וטריפה שור או כשב

באיזה אופן אמרינן דולדות קדשים הפסולים כדלהלן אם עלו ירדו?

בולד קדשים [3] - שמתמעט מ"וזאת" - באיזה אופן?
יוצא דופן בנולד דרך דופן מבהמת קדש
רובע ונרבע בנולד מבהמת קדש שרבעה או נרבעה
מוקצה ונעבד בנולד מבהמת קדשים קלים שהוקצתה או נעבדה
אתנן ומחיר כשנתן לה עובר בהמת קדשים [4], או החליף העובר בכלב
כלאים וטריפה שהיה הולד כלאים או טריפה [5]

נדה דף מא: א

היולדת דרך דופן ויצא דם מהמקומות דלהלן מה דין הדם?

כשיצא דרך רחם - בימי קושי כשיצא דרך דופן
לרבינא

לרבנן: טמא

לר"ש: טהור

טהור - דדם מכה הוא
לרב יוסף בדם המקור לרבנן: טמא [6]
לר"ש: טהור

כשיצא דם דלהלן דרך דופן לרבנן דמטמאים את הדם, מה דין האשה?

מה הדין? ומדוע?
לריש לקיש טמאה טומאת שבעה דהוי ראיה גם דרך דופן
לר' יוחנן טמאה טומאת ערב דאין ראיה אלא דרך ערותה

האם אשה טמאה בטומאות דלהלן בבפנים [7] כבחוץ, ומנין?

נדה זבה פולטת [8] משמשת
לרבנן טמאה - "בבשרה" טמאה - "זובה בבשרה" טמאה - "יהיה זובה בבשרה" [9] טמאה - "וטמאו עד הערב"
לר"ש אינה טמאה

-------------------------------------------------

[1] דכיון שלא היה פסולם בקדש - בעזרה, אלא קודם, לכך הדין שאם עלו ירדו. וביארו התוס' (ד"ה שהיה) דפסולן בקדש מיקרי מה שאין כיוצא בו כשר במקום אחר, וכן משמע הלשון "פסולו בקדש" - שאין כאן פסול גמור אלא נפסל מקדושתו.

[2] בבכור כתיב "שבעת ימים יהיה עם אמו", ובקדשים כתיב "והיה שבעת ימים תחת אמו" - וכמו שבבכור פשיטא שיוצא דופן אינו קדוש דלא פטר את הרחם, כך לענין קדשים א"א להקדיש ליוצא דופן.

[3] בגמ' גרסינן: "וקסבר ולדות קדשים בהוייתן (-בלידתן) הן קדושים", ורש"י מחק לגירסא זו, דכ"ש דלמ"ד דמשעת יצירתן הן קדושים שהו"א טפי למימר שאם עלו על המזבח לא ירדו, ואיצטריך קרא דו"זאת" למעוטי שירדו. אולם תוס' (ד"ה וקסבר) ביארו, דלרבותא נקט דאפי' למ"ד שאינם קדושים אלא בשעת לידתן צריך למעוטי להו מו"זאת" - ולאשמועינן שבלא המיעוט היינו אומרים שיעלו, כיון שלא קדם פסולן להקדשן אלא בא בבת אחת עם הקדשן.

[4] ביארו רש"י (ד"ה והכי נמי) והתוס' (ד"ה קסבר), דכאן לא שייך לומר שמיירי בקדשים קלים ושלכן חל על זה דין אתנן, כיון שמבואר בפסחים שלא חל אתנן על דבר הנדור, ועל כרחך לא משכחת לה אלא בלדות קדשים וכמ"ד שאינם קדושים אלא עד שעת לידתן, ולכן חל עליהם פסול של אתנן.

[5] והעמידו התוס' הנ"ל באופן שהקדישן בקדושת פה, שאז הגם שאין חלה עליהם קדושת אמן - קדושת פה חלה. אמנם טומטום ואנדרוגינוס גרעו טפי, שאפי' קדושת פה לא חלה עליהם.

[6] הדם. ולכך טמאה טומאת מגע כנוגעת בדם המקור, דרבנן סוברים מקור מקומו טמא והדם טמא הגם שלא היתה כאן ראיה דרך רחם. ולר"ש טהור - דמקור מקומו טהור, ואין כאן ראיה לכך לא נטמאת.

[7] והיינו בית החיצון, ולר"ל הכוונה למקום שתינוקת יושבת ונראית (דנפתח קצת רחמה), ור' יוחנן ס"ל דזה כבר בחוץ לגמרי (ויכולה להטמא משם במגע שרץ - ולא הוי בית הסתרים), אלא עד בין השינים. ובין השינים עצמם כלפנים - וטהורה. ועד בין השינים הוא נמי מקום דישת השמש.

[8] הקשתה הגמ' "פולטת תיפוקי ליה דהא שמשה", הנה מכל לשון רש"י משמע שהקושיא דוקא לר"ש, וכן כתבו להדיא הרמב"ן והר"ן, וביאור הקושיא מדוע ר"ש ס"ל שאינה טמאה אלא כשיצא לחוץ - הא אפי' לא יצא לחוץ אלא לבית החיצון היא כבר טמאה מחמת ששמשה. אכן לכאורה גם לרבנן יש להקשות מדוע צריך פסוק "יהיה" לפוטלת - תיפוק ליה שכבר טמאה מעת שמושה. ותירץ הר"ן, דלרבנן י"ל שמשמשת טמאה משום פולטת, וזה טעם הקרא ד"ורחצו" וגו' - משום שא"א לה שלא תפלוט, וקרא ד"יהיה" בא לחדש שאם הרגישה בעצמה שפלטה לאחר יום או יומים נמי טמאה, וב' הפסוקים מיירי בפולטת. אולם לר"ש שמטמא למשמשת מצד התשמיש ולא מצד הפליטה, קשה למה צריך עוד פסוק לפולטת תיפו"ל דשמשה. וביארו התוס' (ד"ה פולטת) דהגם שידע שיענה שנפ"מ היכא שטבלה לשמושה, מ"מ שאל כן משום דבעי למפרך מרבא דס"ל דכל שלשה ימים לא מהני לה טבילה, וא"כ חוזרת הקושיא למה לי קרא לפולטת - תיפו"ל דהא שמשה. עוד כתבו התוס' דאין להקשות על רבא מהפסוק דרחצו עד הערב ולא בעי ג' ימים, דאת הפסוק יש להעמיד באופן שהלכה ברגליה שדרך הש"ז לצאת (ורבא מיירי שלא הלכה), או שהפסוק מיירי בקנחה עצמה היטב. אבל באופנים אלה ודאי לא מיירי ר"ש דא"כ גם פולטת ליכא. ותירצה הגמ' דמיירי ר"ש בהטבילוה בעודה במטתה, שאז אין חשש לפליטה ומודה רבא שמותר לה לטבול ואין לחוש לטומאת משמשת, ואם תקום ותפלוט מטמאת בפנים כבחוץ.

[9] וביארו התוס' (ד"ה וסבר) דאיצטריך נמי קרא למשמשת באופן שנכנס הזרע לבית הפנימי ולא נפלט לחיצון דטמאה - הגם שאין לטמאותה משום פולטת. עוד כתבו, שפולטת אינה טמאה אלא מזרע שהיה בבית הפנימי ונכנס לחיצון, אבל אם מתחילה היה רק בחיצון טמאה רק משום משמשת ולא משום פולטת.

עוד חומר לימוד על הדף