[1] בפשטות לשון הגמ' משמע "דשניהם לא למדוה אלא מסוטה" - דאדרבה דין מקוה וחבית נלמד מסוטה. אלא שהקשו תוס' דזה לא יתכן כלל, דסוטה דינה ברה"ר שטהורה, ואילו במקוה הדין שטמא. ועוד דבחבית הוי לרבנן ודאי טבל ולא ספק כמו בטומאה. וכן ר"ש השוה דין מקוה לטומאה - דהוי ספק. ולכן פירש ר"ת להיפך, דהגמ' באה לפרש למה לשניהם לא קשה מסוטה, וכדלהלן. [וע' בר"ן שפירש את הסוגיא כפשטותה].

[2] דכיון דאיכא במקוה תרתי לריעותא לכן טמא בודאי גם ברה"ר, וכן בחבית כשמתחיל להוולד הספק (לכל מ"ד) - דנים לה כחומץ ודאי.

[3] פירש"י מהא שאסורה לבעלה עד שתשתה. וביאר הר"ן, דאם לא היינו עושים אותה כודאי, היה הדין שכל שאינה יכולה לשתות תהיה מותרת, והדין שכל שאינה יכולה לשתות כמו בזמן הזה אסורה לבעלה, הרי שעשינו לה כודאי. ולשיטת הרמב"ם (פי"ח מאיסורי ביאה הי"ז) דכל הספיקות אסורות רק מדבריהם, הראיה מזה שאסורה מדאורייתא ש"מ שדינה כודאי, דאם מחמת ספק - היתה צריכה להיות מותרת מה"ת לבעלה.

[4] והגם שבסוטה טמאה ברה"י כודאי, ואילו כאן במקוה ס"ל לר"ש שהוא רק ספק ותולין. תירצה הגמ', דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר.

[5] וצריך לתרץ דבכל הני איכא תרתי לריעותא, ולכן הם טמאים בודאי. משא"כ באשה דליכא אלא חדא לריעותא - דהרי דם לפניך.

[6] וכתבו התוס' (ד"ה איבעית אימא), דרק לקדשים אמרינן כן, דהא אפי' להלל לא מטמאת למפרע לחולין. וכיון שעל כרחך שטהורה לחולין, א"כ מה שאמרה הגמ' דטעמא דשמאי משום שאשה מרגשת - ובשוטה לא שייך טעם זה (ובכל אופן טהורה), אינו טעם בפני עצמו, וגם טעם זה צריך לטעם דהעמד אשה על חזקתה. אלא הוא רק טעם למה לא עשה שמאי גדר וסייג.

[7] אבל במוך דאינו דחוק ס"ל לשמאי דדיה שעתה, דאגב הזיעה המוך מתכווץ והיה יכול הדם לעבור, ואם איתא שבא הדם קודם - היתה כבר רואה אותו קודם.

[8] דכיון שאין לה שוליים ולא אוגנים, ודאי שאם היה שם שרץ מעיקרא - כשהיה מערה ממנה הטהרות היה רואה אותו. ר"ל, דקופה שיש לה שוליים, הדרך להוציא ממנה הוא דרך פיה, ולכך יתכן שהיה שרץ בזוית אחת והוא הוציא מזוית אחרת ולכן לא ראה אותו. אולם קופה שאין לה שוליים - שהקרקע נעשית לה תחתית, כשרוצה לערות ממנה מה שיש בתוכה, הוא מרים אותה - וכל מה שבתוכה נשאר בארץ, וכיון שכן אם היה שם שרץ היה רואה אותו.

[9] דכיון שיש לה אוגנים למטה לצד הארץ במקום השוליים, שמא נתפס השרץ שם, ולכן לא ראה את השרץ מתחילה כאשר עירה.

[10] ס"ל לחזקיה דיש לחלק בין מים לפירות, דמים מחליקים בקלות מן הדלי ולא צריך לערות בחוזק, ולכן יתכן שיתקע השרץ באוגנים ולא נראה אותו, ולכך חיישינן שמא כבר היה השרץ קודם וטמאים כל המים. א"נ אינו מקפיד על המים שישארו מעט בכלי, ולכן לא מערה בחוזק. משא"כ גבי פירות שאינם מחליקים בקלות, וצריך לערות בכח ובודאי שאם היה שרץ קודם היה רואה אותו - ועל כרחך שעכשיו נפל. ויראה את השרץ. א"נ הוא מקפיד על הפירות לערות את כולם - ומערה בחוזק, ואם איתא דהיה שרץ היה רואה אותו אפי' שיש אוגנים.