[1] ובזה אין חילוק בין אבן אחת לשתי אבנים, דתחת כל אבן טמא, והנידון בשתי אבנים האם גם טמא ביניהם.

[2] כלומר, שנראה שכאילו ניתן רק על ראשי האבנים ומשם נתפזר לכאן ולכאן. בזה יש חילוק, דאם יש חורש ביניהם - דהיינו שנראה שחרשו שם, שיש לתלות שע"י החרישה התפזר הסיד - ביניהן טהור, או משום שהחרישה מטהרת, דלא נשאר עצם כשעורה במקום אחד, (ע' בתוס' ד"ה אמר באורך). ואם אין חורש ביניהם שאי אפשר לתלות את פיזור הסיד בחרישה בודאי שנתנו אותו מתחילה שם לשם ציון, בזה הדין שביניהם טמא. והתוס' פירשו בענין אחר.

[3] דאילנות עצמם נחשבים כשדה בית השלחין כיון שהם זקוקים להרבה מים, ואם לא ישקם יהיה לו פסידא. אכן ההיתר הוא דוקא למשוך מאילן לאילן - שכיון שמשקה רק את האילנות עצמם חשוב כשדה בית השלחין, אולם אסור לעשות השקאה לכל השדה כולה, כיון ששאר השדה שלא במקום האילנות חשובה כשדה בית הבעל שאסור לטרוח בשבילה במועד.

[4] דכיון שהיתה לחה קודם ועכשיו נתייבשה אפי' בשדה בית הבעל יש לה פסידא והתירו להשקותה בחוה"מ.

[5] דכיון שלא נתרגלו לשתות מים קודם המועד, אפי' שזו שדה בית השלחין שבעיקרון מותר להשקותה, מ"מ אלו לא יהיה להם פסידא אם לא ישקם במועד.

[6] רבינא התיר להרביץ גינה הסמוכה לביתו שעי"ז הירקות שצומחים בה ימהרו לגדול, ולמד זאת דמזה שהתירו חכמים (היינו ר"מ) להשקות שדה גריד (שדה הבעל) במועד הגם שאין ההשקיה הזו מונעת הפסד אלא רק עושה אותה מאפילה לחריפה שתמהר לבשל פירותיה, ה"ה גינה מותר לטעם זה.

[7] בגמ' מבואר דה"ה שדה הלבן הסמוך לשדה אילן מותר כדרכו דשמא יצאו משדה הלבן להזיק לשדה האילן.

[8] והטעם שיש לאסור כדרכו בשביעית אפי' שאין זו לכאורה עבודת קרקע, פירשו התוס' (בד"ה צדין) משום שצירך למיסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה את האישות.