[1] אכן אין מדגלים מנביא לנביא, ובתרי עשר מדלגין מנביא לנביא, ובלבד שלא ידלג לאחור אפי' מעט, רק קדימה יכול לדלג.

[2] רש"י הביא שבמס' סופרים מפרש שכל מי שרגליו מגולות. ותוס' (בד"ה פוחח) פירשו, שבגדיו קרועים ורואים את זרועותיו וכתפיו.

[3] דכיון שלא רואה מה שקורא - נמצא שהוא קורא על פה.

[4] דכיון שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן.

[5] אם הוא סומא מלידה אינו פורס, דכיון שלא ראה מאורות מימיו - הרי שלא נהנה מן האור ואיך יברך "יוצר המאורות". והקשו התוס' (בד"ה מי), הא לר' יהודה סומא פטור מכל המצות וא"כ אפי' בראה מאורות ונסתמא איך יוציא את האחרים. והביאו לתרץ בשם הירושלמי שלא מיירי כאן בסומא ממש, אלא במי שנמצא בבית אפל. ועוד תירצו, דאפי' שמיירי בסומא ממש, מ"מ מודה ר' יהודה שחייב מדרבנן, ובכל אופן יכול להוציא אחרים הגם שהוא תרי דרבנן והם חד דרבנן, דעדיף הוא מקטן (שבתרי דרבנן לא מוציא חד דרבנן) דכיון שהוא גדול ובר דעת.

[6] הקשו התוס' (בד"ה ואינו), דהרי גם גדול אינו עובר עד שיתמלא זקנו. ותירצו, דהכוונה שם להיות ש"ץ בקביעות, אבל שלא בקביעות יכול להיות מי שהביא שתי שערות.

[7] דאין כבוד הציבור להיות כפופין לברכתו של קטן. וביארו התוס' (בד"ה ואין), דמיירי כשהוא בפני עצמו שאז לא נושא כפיו אפי' שלא בקביעות. וע' טבלא הבאה.

[8] ומבואר בגמ' לקמן (בעמוד ב'), דאפי' באחת מעיניו לא ישא משום שציבור מסתכלים בו, אולם אם היה דש בעירו - שרגילים בו מותר.

[9] כיון שהמנהג לתת קריאת ההפטרה גם לקטן, היה בזמן ההוא פחיתות כבוד לעלות למפטיר, וכדי לפייס את העולה להפטרה היו נותנים לו גם לעבור לפני התיבה.

[10] פי', שלא יבוא המפטיר לריב עם השליח ציבור, דהיה המנהג לשלם לש"ץ שכרו, ויבוא לומר לש"ץ "אני עולה למפטיר בחנם ולא מקבל על זה שכר, ואתה עולה לעבור לפני התיבה ומקבל שכר". ולכן תיקנו שיעבור גם לפני התיבה כדי שיקבל את שכרו.