[1] כלומר, אף שאינה נחשבת כאשתו לשום דבר מ"מ תיקנו חכמים שתצא ממנו במיאון דוקא, כדי שלא תצא בלא כלום דאם תצא בלא כלום הרי שנוהגים בה מנהג הפקר.

[2] ס"ל לרב דגם ר' יהושע מודה לשיטתו - שאין לה כתובה, דכל מה שאמר ר' יהושע שהוא זכאי בה - הם רק דברים הבאים מן האשה לאיש, דכיון שחכמים תיקנו לה נישואין לטובתה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, לכן הקנו לבעל כמה זכויות בדברים שלה. אבל לא להיפך - דהיינו להצריך את האיש כתובה - שהוא ממנו אליה, זה לא תיקנו.

[3] בין אם שמו את הבגדים שהכניסה בתורת צאן ברזל (דהיינו שהם נישומים בכתובה - והבעל צריך לתת את שווים בין פחתו ובין הותירו), ובין שעשו אותם נכסי מלוג (דהיינו שהם ברשות האשה, והקרן שלה והבעל אוכל פירות), והדין הוא בשניהם שאם הם נמצאים בעין חוזרים הם לאשה. וכאן אין שום סבה לקנוס את הממאנת, דאין מעשה קטנה כלום ולמה נקנוס אותה.

[4] דכיון שמיאנה בו ולא גירשה אין הוא חייב להחזיר לה נכסי צאן ברזל שלה, וכן לא נכסי מלוג שאבדו.

[5] בשנייה קנסו אותה ואותו כל אחד בשלו, ולכך בנכסי מלוג שהם ברשותה, לכן אפי' הם בעין לא צריך להחזיר אותם, דקנסו אותה שתפסיד אותם שהיא מרגילה אותו לעבירה כיון שאינה נפסלת בביאתו.

[6] דייקינן מהלשון שאמרה כאן המשנה "אין להן כתובה" - דכתובה אי להם אבל תוספת יש להן.

[7] דייקינן מהלשון שאמרה שם המשנה "תצא שלא בכתובה" - שכל תורת גיבוי כתובה הפקיעו מהן.

[8] אכן רבה בר בר חנה מביא את דעת ר' מנחם סתימתאה, דסובר שכן הפסידה בלאותיה.

[9] אבל אם חתם, גובה ממנו מנכסים בני חורין.

[10] דאו שיכול לומר לו משטה אני בך, ואיני חייב לך באמת כלום. או שיכול לומר לו שמה שאמר כן כדי להראות שאיני עשיר, ומה שיש לי אני חייב לאחרים - ד"אדם עשוי שלא להשׂביע את עצמו".