[1] ס"ל דהא דאמרינן ד"עולה עמו ואינה יורדת עמו" הוא רק מחיים - דהיינו כשהיא חיה, אבל אחר פטירתה לא מצווה לעשות לה אלא כדרך משפחתה ולא יותר. ור' יהודה פליג שגם לאחר מיתה אינה יורדת, ולכן צריך לעשות לה כדרך משפחתו.

[2] דמשום שיצא מן המקום לדעת והיה בידו לצוות על מזונות בניו ובנותיו ואשתו - ולא ציוה, הרי שגילה בדעתו שאינו רוצה לזונן, ולכן אשתו שחייב לה בתנאי כתובה אשתעבדו נכסיו, אולם בניו ובנותיו לא. משא"כ בנשטתה אדמדינן דמסתמא ניחא ליה שיזונו גם את בניו ובנותיו.

[3] שבעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה, ושמיתתה אם זינתה בחנק ולא בסקילה, ואם הבעל כהן מותר לו להטמא לה, וכן צריך לקוברה. ושאר דברים יפורטו בהמשך.

[4] שיפר לה הבעל לחודיה בלא האב.

[5] פי', שמאותה שעה כתובתה מאחר מנה - אם תתאלמן או תתגרש מבעל זה ותנשא לאחר, ואין דינה כבתולה אלמנה וגרושה מהאירוסין שכתובתה מאתים.

[6] ואף שחתנה כהן - אינה אוכלת בתרומה.

[7] וס"ל לתוס' דה"ה לשאר דברים ס"ל לשמואל דהוי מסירה כנשואה גמורה, ומה שאמר ירושה הוא לרבותא נקט, דלא מיבעיא ליטמא לה ולהפרת נדריה דהויא מסירה - כחופה, אלא אפילו ליורשה שהיא רק תקנה דרבנן וס"ד שבמסירה בלבד לא תקון שירשנה קמ"ל. אי נמי ס"ד דאין האב מזכה לבתו את נדוניתה שפסק לה עד שתכנס לחופה ולכן לא יורש, קמ"ל שמזכה ויורשה.