[1] ומיירי דוקא כשהם קטנים, אבל כשהם קטני קטנים [עד בני שש] כתבו התוס' (בד"ה כשהם) דלכו"ע חייב. ובבנים קטנים אע"פ שלכו"ע אינו חייב, אמר ר' אילעא אמר ריש לקיש משום ר' יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים. אכן אין כופין את האב אלא משכנעים אותו ואם לא רצה אפי' מביישים אותו ברבים, שיצטרך לעמוד על מכתשת במקום שיש ציבור גדול ויעמוד ויכריז על עצמו "עורב בעי בניה והוא גברא לא בעי בניה" - דהיינו שהערוב מתרצה לזון את בניו אף שהוא אכזרי, ואילו ההוא גברא - דהיינו הוא עצמו - לא מתרצה לזון את בניו, והוא אכזרי יותר מהעורב. אכן כל זה שאין כופין אותו, הוא דוקא באדם שלא אמיד, אבל אם הוא אדם אמיד כופין אותו על כרחיה לזונם כמו שכופין על הצדקה (אכן לר"ת גם כפיה זו היא רק כפיה בדברים) - דהרי זו צדקה לזון את בניו ובנותיו כשהן קטנים.

[2] כדי שלא תפסיד האלמנה, לכן אף שבעלמא בעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח (ומלוקח אין מוציאים), כאן תקנו חכמים שיהיה חשוב כיורש, ומיורש מוציאים למזון האלמנה.

[3] כן העיד ר' יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא, שאע"פ שאין הבעל של הבת יורש את חמיו וא"כ הו"א שודאי לא חשוב כיורש אלא כלקוח, קמ"ל שיש כאן רק דין ירושה, שהיא יורשת את אביה והוא את אשתו, והאלמנה מוציאה ממנו כפי תקנת חכמים.