[1] וכתבו התוס' לפירש"י, דלשמואל שאמר שאפי' קטן שאין סמוך על שולחן אביו מציאתו לאביו, א"כ בקטנה מציאתה לאביה, אולם בנערה הוא מודה שאין מציאתה לאביה כשלא זן אותה.

[2] כגון שירשה את אבי אמה (שנפטרה אמה) שבאופן זה יש לבת נכסים שלה.

[3] דהנה לבעל תקנו פירות תחת פרקונה, שאם נשבית יש לו חוב כתובה לפדות אותה, אולם גבי אב אין חשש שלא יפדה אותה לכן לא תקנו לו פירותיה.

[4] דיאמר "כיסא נקיטא עילוא - תיזיל ותפרוק את נפשה", פי', כי מלא זהובים יש לה עליה (ממה שהרויחה ממכירת פירותיה) ותפדה את עצמה במעות הללו.

[5] רש"י מפרש כפשוטו שהכוונה שמתה באירוסיה, אולם ר"ת (בתוס' ד"ה כתב) ס"ל שאפי' בנשואין - ומיירי באופן שלא נהתנה מהם, וז"ל: וטעמא דלא זכה לתנא קמא משום דאנן סהדי דאין דעת האב ליתן נדוניא זו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל.

[6] פי', כתב האב לבתו נדוניא של פירות כסות וכלים, וכתבו אותם בכתובה שנכתבה כבר באירוסין, ומתה הכלה - האם יורש אותם החתן או לא.

[7] דלא כתב לה הבעל תוספת על הכתובה אלא על מנת לכונסה, וכיון שמת ולא זכה לכונסה אין כוונתו לתת לה תוספת, אלא רק את המנה ומאתים שחייב בהן מעיקר כתובה.

[8] כפי מצבה. ויש מפרשים כפי מצבה. ובאירו התוס' (בד"ה רבי), בשם רשב"ם דראב"י סובר נמי דמזונות הם דאורייתא.

[9] דהיינו שלא יתן לה לא של ילדה לזקינה, ולא של זקינה לילדה

[10] שלא יתן חדשים שמחממים הרבה - בימות החמה, ולא שחקים שמחממים מעט - בימות הגשמים.