[1] אבל חביות סתומות אין חשש - שהרי אנו ראוים שלא נגעו בהם. ופתוחות דקאמר - היינו שהיו פתוחות ממקודם. אולם אם היו סגורות ועכשיו מוצאים אותם פתוחות, אסורים בכל ענין אפי' בשעת שלום - דודאי שתו מהם ונסכו לע"ז.

[2] דאפי' בשעת מלחמה אף שאין פנאי לנסך, לבעול יש פנאי משום שהיצר תוקף.

[3] לרש"י הכוונה שבא מלך מעיר סמוכה וכובש עיר זאת - כדי לצרף גם את העיר הזאת להיות ממלכותו, וכיון שרוצה למלוך עליהם - דואג הוא שלא ישחיתו חייליו את העיר, ולכן כהנות מותרות. ואף שאי אפשר שלא יברח אחד מהחילים - וא"כ יש לחוש שיבעול, תירץ ר' לוי דמוקמינן לה בכה"ג ששמו שומרי המלך שלשלת של ברזל שתשמיע קול בהכשל איש שרץ עליהם, וכן כלבים ואוזים צועקים, וגם שמים מקלות וקיסמין להכשל בהם.

[4] כן פירשו התוס' (בד"ה כאן) לשיטת רש"י.

[5] ובתוס' (בד"ה כאן), פירשו בשם ר"ח ור"ת בכרכום של אותה מלכות שבאו להלחם על עיר הזאת - שבטוחים בעצמן לפי שאין אחריהם מחנה - לכן יש להם פנאי לנסך ולבעול ואסורות. אבל אלו שבאים ממלכות אחרת שלא בגבולן אסורים. ולפ"ז פירשו את המשך הגמ' ד"אי אפשר דלא עקרא חדא מינייהו", דה"ק למה באותה מלכות אתה אוסר, הרי בודאי אפשר שתברח אחת מהכהנות מהן, ובשבויה הקילו כדאמר בסמוך שאם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות, והכי נמי אם אחת יכולה לברוח תציל על כולם. ומתרץ שמיירי באופן שאי אפשר לברוח וכדלעיל.

[6] ביארו התוס' (בד"ה והלך), שהנידון הוא רק גבי הטהרות, אבל לגבי ההולכים ודאי שצריכים טבילה והזאה, משום שיש לנו לחוש שלא יגעו שניהם בתרומה, דאז התרומה טמאה בודאי.

[7] ביארו התוס' (בד"ה בבא), שאם הכוונה שבא להשאל בב"א דהתם מודו כו"ע דטמאות מכ"ש דבאו להשאל בב"א - דהא כאן הוא בעצמו נשאל בב"א על שניהם, אלא מיירי שבא להשאל על עצמו וטהרוהו ואח"כ בא להשאל על חברו.

[8] הואיל ובהוראה אחת יש לחכם להורות מה דינם, ולא יכול לומר להם טהורים אתם - שהרי האחד ודאי טמא, ולכן על כרחך טמאים הם. אכן כתבו התוס' (בד"ה בבת), דדוקא מדרבנן הם טמאים, אבל מדאורייתא טהורים.

[9] דכיון שספק טומאה ברה"ר דינו שטהור, וכל אחד מהם נטמא רק בספק, א"כ יש להורות שטהור הוא והטהרות שעשה טהורות. וכתבו התוס' (בד"ה ואם), שאין הכוונה שיאכלם אדם אחד, דא"כ ממ"נ אכל ודאי טומאה, אלא כל אחד לעצמו מותר לו לאכול אותם בחזקת טהרה.

[10] מעשה היה באחד השכיר חמור לחברו, ואמר לו לא תלך בדרך של נהר פקוד - דיש שם מים והם עלולים לשטוף את החמור, אלא תלך בדרך דנהר נרש, ואותו אדם לא שמע והלך בדרך דנהר פקוד, ומת החמור, אולם טען השוכר שאף שהלך בדרך נהר פקוד מ"מ לא היה שם מים.

[11] דיש להאמינו, כי אם היה רוצה לשקר - היה יכול ולומר שהלך בדרך נהר נרש, ולכן נאמינו שאף שהלך בדרך נהר פקוד שמ"מ לא היה שם מים.

[12] כאן לא חשיב "אנן סהדי" כיון שיש רק חשש שמא נטמאה, ולכן יש להאמינה שלא נטמאה, משא"כ גבי נהר פקוד דאנן סהדי שיש שם מים תמיד ולכן לא נאמן.

[13] בשכיב מרע שכתב גט ונתן לאשתו על מנת שאם ימות לבסוף יחול שעה אחת קודם מיתתו ולא תצטרך ליבם, והנה אם יבוא עליה בעלה אח"כ יהיה גט ישן, וס"ל לבית הלל שאי אפשר לגרש בגט ישן (גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה). ובתוס' (בד"ה לא) הביאו שרש"י בגיטין פירש שהחשש הוא שמא יבעול לשם קידושין.

[14] רב פפי אמר הטעם משום שבשבויה הקילו להאמין לה, ורב אשי אמר שאף שמפני פחד גבירתה תשתוק (ולא תספר שנתייחדה), אולם להעיד שקר זה לא תעשה.

[15] אולם במסיחה לפי תומה נאמנת, כדלהלן בסוגיא. וכתבו התוס' (בד"ה מסיחה) שעכ"פ היא ובעלה לא נאמנים אפי' במסיחים לפי תומם, דרק לענין תרומה הקילו, אבל כאן מעלה עשו ביוחסין.