[1] דדוקא ביו"ט אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך אכילה - כגון לשחוט, הותרה גם שלא לצורך אכילה, אבל הוא לצורך הנאת היום לכל אדם. ובזה שונה מהבערה, דאף שהותרה לצורך לא הותרה שלא לצורך כל אדם, ולכן אסור לעשות מוגמר כיון שאינו צורך לכל אדם אלא רק למפונקים. והגם שמותר לשחוט צבי אף שהוא מאכל רק לעשירים, מ"מ גם עניים צריכים אליו לאוכלו, אלא מתוך יוקרו לא אוכלים אותו אלא אוכלים דברים אחרים, משא"כ מוגמר שמי שאינו מפונק אינו צריך אותו, ולכן לא נחשב "צריך לכל נפש". אכן כתבו התוס' (בד"ה אמר) בתירוצם הראשון, שדוקא בעילת מצוה חשיב צורך מצות היום - היות שמוטל עליו היום לעשות מצוה זו, אבל שאר בעילותיו לא, ולכן אסור לכבות הנר בשביל לשמש מיטתו. ועוד תירצו, שכיבוי הנר הוי כמו מכשירין - ומכשירין שאפשר לעשותם קודם יו"ט - אפי' באוכל נפש אסור.

[2] ע' רא"ש שכתב כן בשם הר"י מגאש, וע' גם ר"ן.

[3] כן נראה מפשטות הסוגיא שאין הלשונות בגמ' חולקות, וכך פסק הרמב"ם. אולם ע' ר"ן.

[4] כך פירש אביי את דברי ר' יהודה שלא בא לחלוק אלא בא לפרש שביהודה שהיו מייחדים את החתן והכלה קודם כניסתן לחופה ויש חשש לבעילה, היו מברכים ברכת חתנים כבר בבית אירוסין כיון שכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה.