[1] ומבואר בגמ' דדוקא חורבה שראויה לדירה מהני אליבא דר' יוחנן, אבל אם היה פתוח לשביל של כרמים אפי' לר' יוחנן אינו מועיל כיון שאינו ראוי לדיורים.

[2] דיש לחוש שמא יוציאו כלים ששבתו בבתים מחצר לחצר, דדוקא כשלא עירבו שאין כלי הבתים נמצאים בחצר אין לחוש שמא יוציאו מחצר לחצר.

[3] וה"ה שחורבה אינה אוסרת על המבוי, אפי' שלא נשתתף בעל החורבה במבוי, כיון שאינו מקום אכילה ושתיה. ומזה הוכיחה הגמ' שר' יוחנן לשיטתו, דלעיל התיר ר' יוחנן במבוי הפתוח מצד אחד לחצר שיש בה בית ומצד שני פתוח לחורבה לטלטל בו ע"י לחי וקורה, והנה אם היה סובר ר' יוחנן כרב הגוזר שמא יטלטלו מאני דבתים מחצר לחצר, א"כ היה לו לגזור גם כאן שמא יטלטלו מן המבוי לחורבה, (דהרי בעל החורבה לא עירב עמהם - כיון שאין צריך לערב עם חורבה וכנ"ל), אבל עתה שר' יוחנן לא גוזר שמא יטלטלו מאני דבתים מחצר לחצר, מובן מה שאינו גוזר שמא יטלטלו מן המבוי לחורבה. ובתוס' (בד"ה הכא) פירשו בשיטת רש"י, שאם היה ר' יוחנן גוזר היה אסור להוציא כלים מהבית למבוי, שמא יכניסם לבסוף לחורבה.

[4] הציור כך: יש מבוי ומצידו אחד יש חצר ובה בית עכו"ם ומצד שני יש חצר ובה בית הישראל, ועוד פתוחים לבית הישראל מהצד השני (לא דרך החצר) בתים של ישראלים אחרים והבתים של הישראלים האחרים יש להם פתח נפרד יש לרה"ר.

[5] וגזרו בזה, כדי שימנע הישראל לדור עם הנכרי, דחיישינן שבדירתו עמו ילמד ממעשיו.

[6] ס"ל דדוקא בחלונות ביניהם שאין הישראלים האחרים מצוים בבית הישראל שבחצר, ויש לחוש שמא יזיקנו העכו"ם, אבל אם יש פתחים ביניהם, יפחד הכותי להזיק את הישראל.