[1] דס"ל דכלל האחרון הוא העיקר ויש לנו לדון בפרט וכלל המרבה את הכל, ומה שמהני הכלל הראשון - שבא למעט ולדון בכלל ופרט, הוא רק מה שלא דומה לכעין הפרט בשני צדדים, וכיון שעופות דומים לכעין הפרט (שהוא בקר וצאן וכו') בב' דברים שהם פרי מפרי וגידולי קרקע יש לנו לרבותם. אבל דגים יש לנו למעט, שהם דומים רק בצד אחד שהם פרי מפרי, אבל אינם גידולי קרקע.

[2] דס"ל דכלל ראשון עיקר והיה לנו לדון בכל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ולמעט כל דבר אפי' מה שדומה, אלא שמועיל הכלל האחרון לרבות כעין הפרט דהיינו מה שדומה לפרט בכל ג' צדדים, כלומר שיהיה פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ, וכיון שכן מתמעטים עופות שאינם ולד ולדות הארץ.

[3] אכן אם הוקשו לזרע שאינם ראויות למאכל לאף אדם - גם לא למרובי בנים, אין מערבין בהם.

[4] דבטלה דעתו אצל כל אדם, דאין אוכלים אותם בתור ירק. וצריך לעשר אותם כשיהיו זרעים - אפי' שלא היה דעתו לכך.

[5] וכתבו התוס' (בד"ה לזרע), שבאופן זה שזרען על מנת לאוכלן ירק אזלינן בהו בתר לקיטה כירק.

[6] כתבו התוס' הנ"ל, שבאופן זה שזרען על מנת לאוכלן זרע אזלינן בתר לשעבר - כלומר אחר הזמן שהיו ראוים למעשר זרע, ולא בתר הלקיטה.

[7] ובאמיתות הוא כן גודל מהאדמה ולא כמו שחשב ר' זירא, והראיה, דאם עוקרים את ההיזמי (-קוצים) שהוא גדל עליהם, הוא מת.

[8] היינו מה שנוסף על הדקל בכל שנה, ובתחילה הוא רך (ואוכלים אותו), ובימות הגשמים הוא מתקשה. [ובברכות (דף לו.) מבואר שהוא לבבות דקל, (ואף דשם קרי ליה קורא, מ"מ לקמן מביא הסוגיא בברכות וקורא לזה קור - והרי שהוא דבר אחד)].

[9] ע' בטבלא לקמן, דלאביי יש נפ"מ בזה בין ת"ק לר' יהודה באופן ששלקו וטיגנו, ולרבא לכו"ע בשלקו וטיגנו מקבל טומאת אוכלין.

[10] תמרים מדקלים זכרים שלא יתבשלו כל צרכם לעולם - וזה הגמר הפרי שלהם. ונקראות גם בשם "אהיני דטובינא".

[11] הבאות מדקל נקבה העושה פירות, אלא שקטפו אותם קודם זמן בישולם.

[12] ואף שאינם חשובות אוכל לענין שיהיה אפשר לערב בהן, בכל אופן חשובים לענין טומאת אוכלין הואיל ואפשר למתקן ע"י האור.

[13] ורבא פליג על זה דהרי מצינו בברייתא שעור ושיליא אף שאין מטמאין טומאת אוכלין, בכל אופן אם שלק את העור או שחישב על השיליא לאוכלה - מטמאין טומאת אוכלין, ואם מועילה שליקה לעור שאינו ראוי לאכילה, כ"ש שתועיל לקור שראוי קצת לאכילה, ולא יתכן שר' יהודה יחלוק בזה.