[1] שהעמיד את הלחי בסוף כותל המבוי, כהוספה על הכותל לצד רה"ר.

[2] דכיון שארוך כל כך יצא משם לחי ויש לו תורת מבוי, וצריך עוד לחי להתירו.

[3] וס"ל לרמי בר אבא בשם רב הונא דאסור להשתמש כנגד הלחי, וכמ"ד דבין לחיים אסור.

[4] ולמד זאת מדין פסי ביראות שאף שהתרנו בהם פרוץ מרובה על העומד לא התרנו לר' יהודה ביותר מי"ג אמה ושליש, כ"ש במבוי שאין בו היתר בפרוץ מרובה על העומד שלא נתיר יותר מי"ג אמה ושליש.

[5] רב יוסף דחה את ראית רב אחי מדין פסי ביראות, דיתכן שכיון שהקלת קולא אחת לא מקילים יתר, אבל כאן במבוי שיש עומד מרובה, שמא נתיר יותר מי"ג אמה ושליש. ועוד י"ל לאידך גיסא, דפסי ביראות שהקלנו קולא אחת - נקל עוד קולא, אבל במבוי לא נקל כלל. וע' לעיל (דף ב: בתוד"ה אמר אביי, ובריטב"א שם), שאולי ס"ל לר' יהודה שפתחו עשרים.

[6] עור העסלא, הוא עור העשוי לבית הכסא של שרים, ודינו שבאופנים מסוימים שיתבארו להלן מצטרף חלל הנקב שבו לשני הרצועות שמן הצד להיות כשיעור טפח, שאם מאהיל העור הזה על כזית מן המת הוא מעביר את הטומאה.

[7] אמר רב דימי לאביי שהם לא נחלקו, ולשניהם הוא שיעור טפח, (אכן נחלקו מהו גודל החור).

[8] רצה אביי לפרש שהם נחלקו בדין עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות, כלומר האם ב' רוחות מצטרפות להיות עומד מרובה על הפרוץ או לא. דלשיטת רב דימי מצטרף, ולכן הגם שהנקב הוא אצבעיים, מצטרפים האצבעיים מכאן ומכאן להיות רבים עליו ולהחשב כעומד. ואילו לרבין דוקא באופן שכבר באחד מהעומדים יש אצבע וחצי ובנקב יש רק אצבע, אז הוי עומד מרובה, אבל לא מצטרפים ב' עומדים.