[1] המעטן הוא כלי גדול שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ועי"ז יתבשל שמנן בתוכם ויהיה נוח שמנם לצאת בבית הבד, ובמצב הזה לא נגמרה מלאכתן למעשר, ואם נוטל אחד אחד מהן וטובל אותן במלח - אוכל בלי לעשר שאין הטבילה משוה את אכילתו לקבע, אכן אם לקח הרבה יחד בזה באו לנידון דלהלן.

[2] ס"ל לר"א שכל שראוים לחזור למעטן מותרן לא נקבעו למעשר, ולכך בכה"ג שהוא טמא והמעטן טמא שאינו נמנע מלהחזירם אם ירצה, נמצא שמא שלקח הרבה אין בזה קביעות. אבל אם לא יכול להחזיר מה שלקח - קובע למעשר אפי' שעדיין לא נגמרה מלאכתו, דלקיחתו היא הקובעת.

[3] הקשה רש"י, דלעיל (דף לד:) אמרינן גבי תינוקות שטמנו תאנים דלמוצאי שבא לא יאכלו. ותירץ, דשם ייחדום לאכילת שבת לפיכך קבעה שבת עליהם - וגם למוצ"ש אסור, אולם כאן לא ייחדה לאכילת שבת אלא שנכנסה שבת פתאום.

[4] כן מוכח ממשנתנו שמיירי דוקא בע"ש בשביעית שאין מעשרות ומשמע שבשאר שני שבוע אסור, ועל כרחך מטעם קביעות שבת, דאם נאמר מצד מה שאמר "מכאן אני אוכל" (ואפי' בחול קובע לשון זו). זה אינו, דהא ר"א ס"ל שכל שמותרו ראוי לחזור לא קבע, וכ"ש כאן שלא הוציאן ממקומן עדיין. ועל כרחך משום דס"ל דשבת קובעת, וכמו שמצינו ששיטתו היא שגם הפרשת תרומה קובעת למעשר.

[5] וכמבואר לעיל (דף לד:), שאמר שתלמוד ערוך בידינו ששבת קובעת למעשר בין בדבר שנגמרה מלאכתו ובין בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

[6] וכן פסק ר' יוחנן שאין המקח קובע למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכל שמתכוון לייבש לא קבע.