[1] ברשב"ם בד"ה אסור לזרים כתב, שמיירי במצא כדי מדתו, דכל הני חומרות בעלמא. אולם תד"ה שמרים כתבו, שמיירי בנתן שלוש ומצא ארבע, ועי' היטב במהרש"א ורש"ש על דבריהם.

[2] להתוס' הנ"ל כוונת נותן טעם הוא קיוהא בעלמא.

[3] אולם במעשר ראשון היות שמותר לזרים אין בזה נדון - רשב"ם ד"ה ה"ג מעשר.

[4] עי' היטב במהר"ם שביאר שבזה נחלקו רשב"ם ותוס', דלרשב"ם יש שני פסוקים אחד לשאר משקים ואחד למים. ותוס' ס"ל שיש רק פסוק אחד, ובכל סוגי המשקים צריך שיהיה ניחא ליה.

[5] אלא שס"ל לר"י שיש חילוק בין מים למי גשמים, דבמי גשמים מלבד מה שצריך שיהיה ניחא ליה, צריך ג"כ שיחשיב אותם.

[6] כגון ברכת המזון וה"ה קידוש.

[7] ועי' ברש"י בברכות דף נ' ע"ב ד"ה אין מברכין, שביאר שאין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא רק בורא פרי העץ, דכיון שאינו ראוי לשתיה בלא מים לא נשתנה עדיין למעליותא, ולא זז מברכתו הראשונה.

[8] אמנם אין אביי חולק על משנתינו, אלא שאביי מדבר שהתנה עמו מראש אי יוקרא אי זולא ברשותי, ואם תקפא [החמיצה] ברשותך.