[1] אכן אמר רב אשי בדעת רב, שאם השני לא עשה כהוגן בקידושיו כגון במעשה שהיה בנרש שהיתה יתומה קטנה שנתקדשה כשהיא קטנה, וגדלה והושיבוה באפריון כדי לקחתה מבית אמה לבית בעלה, ובא איש אחד וחטפה וקידשה לעצמו. שבמעשה זה לא הצריכו אותה גט משני (אפי' בכה"ג שלא בעל הראשון משהגדילה), דכיון שנהג שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה.

[2] ואף שבעל, ס"ל לשמואל כל הבועל על דעת הקידושין הראשונים הוא בועל, וכיון שבעל אותה הראשון משגדלה "בסתם" - לא נתכוון לקדשה בבעילתו, ולכן נשארו רק קידושיה הראשונים שהיו רק מדרבנן, ולכך צריכה גט משני.

[3] ומה שאמרה המשנה "וכן שתי חרשות" - "אביאה", כלומר, דוקא ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, אבל חליצת אחת מהן אינה פוטרת צרתה, וכדתנן "חרש שנחלץ וחרשת שחלצה וחולצת מן הקטן חליצתה פסולה".

[4] אכן בעמוד ב' איתותבו דברי רבא / רבה והוכח שגם בחרשת מעיקרא לא מהני חליצה.

[5] בזה יש להסתפק, דאף ששתיהן נישואיהן דרבנן, מ"מ יש לנו לומר שבאחת מהן היה מרוצה בנישואיה יותר, ולכן אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, דיתכן שהאח המת היה יותר מרוצה בקטנה כיון שכשתגדל תבוא לכלל דעה, או יתכן שיותר היה מרוצה בחרשת כיון שהיא בת ביאה.

[6] סבירא להו, דכיון שהוא חרש ודאי היה ניחא לו בחרשת שהיא גם בת מינו וגם בת ביאה, וכיון שכן ודאי שהיא אשתו העיקרית וביאה בה - פוטרת את צרתה, אבל ביאה בקטנה ודאי לא פוטרת.

[7] דיש להסתפק גם באופן זה שמא ניחא ליה בקטנה שתבוא לכלל דעה. ומבארת הגמ' "כיצד תקנתן" של החרשת והקטנה האלו, ואומרת שמייבם את החרשת וצריך להוציאה אח"כ בגט (כיון שהחליצה של הקטנה תאסור אותה עליו מדין צרת חלוצתו), ואילו הקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.