[1] אכן גם הגדולה לא יכולה להשאר אצלו, דכיון שקדם וייבם את הקטנה הרי הגדולה אסורה עליו מדרבנן, והרי שביאתה ביאה פסולה, וצריכה גט וחליצה, גט מדאורייתא לביאה, וחליצה מדרבנן כיון שהיתה ביאה פסולה ועדיין נשארה הזיקה.

[2] וע"י שתמאן תחשב הביאה בקטנה כזנות בעלמא, והביאה בגדולה תהיה יבום גמור שיפטור גם את הקטנה מזיקתה. והנה גם ת"ק מודה שמועיל אם תמאן, אלא שס"ל שלא מלמדים אותה למאן, כי יש להתרחק ממיאונים.

[3] ומיירי באופן שאומר שאינו רוצה לבעול עוד אלא שרוצה עכשיו לגרשה בגט. וכך הדין שגם אחר שחולץ לה צריך גט, דיש לחוש אולי באמת כדבריו שבעל והיא אשת איש גמורה שאינה יוצאה בחליצה.

[4] דחזקה אין אדם שוהה מלבעול יותר משלשים יום, ובודאי בעל ואינה עוד יבמה, אכן כיון שהיא אסרה את עצמה כחתיכה דאיסורא שאומרת שלא נתקיים בה מצות יבום ואסורה לעולם בלא חליצה, לכן מבקשים ממנו שיחלוץ לה.

[5] כן פירשו התוס' שפליגי בתרתי, ובנסתרה ר"מ מיקל עליו שיכול לטעון זמן ארוך טענת בתולים, ובלא נסתרה ר' יוסי מיקל. אכן באי נמי כתבו תוס' שמיירי באופן שיודעים בודאי שלא נסתרה, ובזה בין ר"מ ובין ר' יוסי מודים שאפי' כמה שנים יכול לטעון דהא ודאי לא נסתרה עמו.

[6] ביארה הגמ' שמשנתנו תתכן גם אליבא דר' יוסי, ודוקא ארוסתו שלבו גס בה ואינו מתבייש ממנה אמרינן שמיד שמתייחד עמה בא עליה, ולכן אין לו טענת בתולים רק לאלתר (דהיינו עד זמן שימצא ב"ד) אבל לאחר זמן לא נאמן לומר שבעל ולא מצא בתולים. אולם לגבי יבמתו שמתבייש ממנה - דהרי נפלה לו מאחיו ולא היה לבו גס בה, בזה יתכן שגם ר' יוסי מודה שממתין מלבעול אפי' אחר שכנסה עד ל' יום.