[1] ובזה בין לב"ש ובין לב"ה לא תהיה תקלה, דע"י שיחלצו תהיה הצרה מותרת לשוק גם אליבא דב"ש, וע"י שלא תתייבמו לא יעברו על איסור ערות אשת אח גם אליבא דב"ה.

[2] אמר לו רשב"ג, אם תתקן שיחלצו ולא יתייבמו יבינו כולם שאתה פוסק את ההלכה אליבא דב"ה שצרת ערוה אסורה להתייבם, וא"כ אתה מוציא לעז על הצרות הראשונות מבני בית שמאי שנתייבמו - ותאמר שבניהם הם ממזרים, ולכן עדיף לא לתקן כלום ולהשאיר את הדבר לא מוכרע שאז לא יהיו בני הצרות של ב"ש שנתייבמו בחזקת ממזרים.

[3] ביאר רב נחמן בר יצחק דכך אמר לו רשב"א, אם תתקן מעתה שכל הצרות יהיו צריכות חליצה ושלא ימשיכו ב"ה במנהגן לפטור את הצרות לשוק בלא חליצה, א"כ אתה מוציא לעז על הצרות הראשונות שכבר נישאו לשוק בלא חליצה. דאם תאמר שיחלצו עכשיו מהיבם אחרי שנשאו, ימאסו על בעליהן - דמיאוס הוא לבעל שאשתו תצטרך להתבזות ולחלוץ מהיבם של הבעל הקודם. אולם כלפי בני הצרות של בית שמאי אין חשש ממזרות - דלעולם לא עשו ב"ש כדבריהם.

[4] דכיון שלא הכיר בה, נמצא למפרע הקידושין של אחיו עם בתו של רבן גמליאל היו מקח טעות - דאין אדם מוחל במום זה, וצרתה לא היתה צרת ערוה ושפיר יכל ר"ג לייבמה.

[5] ס"ל לאחרים שאפי' אם הכיר בה הבעל שהיא איילונית שבכה"ג אין קידושיה קידושי טעות, מ"מ צרתה לא נחשבת צרת ערוה, וכמבואר לעיל (דף יב:) שאיילונית מופקעת לגמרי ממצות יבום ועל כן אין צרתה נחשבת צרת ערוה במקום מצוה, ושפיר יכל לייבמה.

[6] פי', דנחלקו ת"ק ואחרים בדין כנס ולבסוף גירש, דהיינו שהיתה צרת ערוה בנישואין אולם קודם המיתה כבר גירשה, דת"ק ס"ל דמיתה מפלת ולא היתה צרת ערוה במיתה, ולכן היה מותר לרבן גמליאל לישא את צרת בתו לשעבר. ואילו אחרים ס"ל דכנס ולבסוף גירש צרתה אסורה - דנישואין מפילין, ורק מטעם שהיתה בתו של ר"ג איילונית לא נחשבת צרתה צרת ערוה.

[7] פי', דנחלקו ת"ק ואחרים בדין הכונס אשה על תנאי שאין עליה מומין או נדרים ונמצא שיש לה, דלת"ק מהני התנאי להפקיע את הקידושין להיות מקח טעות, ולאחיו של ר"ג היה תנאי בנישואין שלא נתקיים, ונתבטלו הקידושין ולכן יכל ר"ג לייבם צרתה. ואילו לאחרים ס"ל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכיון שכן כשבא עליה - הוא מוחל על כל תנאיו כדי שלא יפקעו קידושיו, ולא היה כאן מקח טעות מצד התנאי, ורק מטעם שהיתה בתו של ר"ג איילונית לכן לא נחשבת צרתה צרת ערוה.

[8] ופירש ר"ת דצריך שיהיה הנקב כשפופרת הנוד, אולם במים שעוברים שם לא צריך יותר מטופח על מנת להטפיח. אכן ר"י הרבה להקשות על שיטה זו ופירש אחרת.

[9] ס"ל לב"ש דמוהל הזיתים לא נחשב שמן ואינו מז' משקים המכשירים את הפירות לקבל טומאה.

[10] ס"ל לב"ה שהמוהל נחשב כשמן (ע' תוס' בד"ה צריכה) ומכשיר את הפירות לקבל טומאה, ולכן צריך לעשות מעשה לנקוב את החבית לגלות בדעתו שלא ניחא ליה במוהל הזה, ובמשקה שלא ניחא ליה הדין הוא שאינו מכשיר.

[11] דכיון שנקבה גילה בדעתו שאינו רוצה במוהל, ואפי' שחזרו וסתמו השמרים את הנקב, אינו מגרע, דהוא כבר גלי דעתיה שלא ניחא ליה במוהל.