[1] בשעת ניסוך היין של קרבן התמיד (וכן במוספין) היו הלוים אומרים את השיר של יום, ומחלקים אותו לג' חלקים ובכל חלק היו תוקעים בו ג' תקיעות שהם תר"ת, ונמצא שהם תשע תקיעות.

[2] כדי להודיע שמתקרבת השבת ושאסורים במלאכה היו תוקעים ג' תקיעות בסדר זה, אחת בשעת המנחה - והיא להורות לעם שבשדות להפסיק ממלאכתם ולהכנס לעיר, שניה אח"כ - להורות לעם הנמצא בעיר להפסיק ממלאכתו, שלישית סמוך לשקיעה - להורות שהגיע הזמן לסלק את הקדרות מעל הכירה ולהטמינם.

[3] להודיע שהגיע זמן השקיעה והתקדשה השבת, והעושה מלאכה מעתה חייב סקילה.

[4] והיו תוקעים בשביל שמחה לפתיחת השער הזה בקרות הגבר, ואף שכבר תקעו לפתיחת שערים, מ"מ שבעה שערים בעזרה, ותקיעה זו היא בשביל מילוי המים בשער העליון.

[5] אחר שגמרו למלא את המים ושבו לשער המים של העזרה היו תוקעים.

[6] ר' יהודה מונה את כל הג' תקיעות של תר"ת לתקיעה אחת - דהיינו שהכל נחשב כקול אחד ארוך, ולכן כשר' יהודה אמר את דין משנתנו - אמר בלשון זו: "הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה", והיינו שכל כ"א תקיעות שבכל יום לדעתו נחשבות רק כשבע (כי כל תר"ת אחד הוא), וכן מ"ח תקיעות שיש בע"ש שבחג ג"כ נחשבות רק ט"ז תקיעות. ולפ"ז סובר ר' יהודה שכל התר"ת הוא מצוה א'.

[7] דמזה שפתח הכתוב בתקיעה וסיים בתרועה, ושוב פתח בתרועה וסיים בתקיעה, ש"מ שהם מצוה א'.

[8] וסבירא להו שכל אחד מהקולות הוא מצוה בפני עצמו ויש כאן ג' מצות וגם יכול להפסיק ביניהם.

[9] כלומר מזה שמצאנו שעושים רק תקיעות בלי תרועות, ש"מ שאינם מצוה אחת.