[1] רבה ס"ל כרבנן דר' יהודה (דלעיל דף לג.) דס"ל דלולב אין צריך אגד, ולכך כל מה שאוגדים את הלולב הוא רק למצוה בעלמא לנאותו - אבל אין זה חלק ממצות ד' מינים, ולכן כשאגדו הוא חוצץ. וכתבו התוס' (בד"ה כי היכי) דלסברת רבה אפי' במינו ג"כ חוצץ, כיון שאינו נצרך שם.

[2] כן פירש"י, אכן תוס' (בד"ה דבעינא) הוקשה להם, דא"כ תיפו"ל דאינו מהני משום חציצה. ולכן העמידו הם, שלא מיירי שכורך סודר על ידו, אלא מיירי שכורך סודר ועושהו כבית יד ותוחב בתוכו את הלולב.

[3] דעי"ז ינשרו עלי ההדס והערבה ויחצצו.

[4] דכיון שכל תכלית ההדס הוא בשביל ריחו, הרי כשהוקצה למצותו - הוקצה שלא יריח בו. משא"כ אתרוג שעיקר תכליתו היא לאכילה, וכשהוקצה למצותו הוקצה שלא יאכלנו שהיא עיקר הנאתו, אבל לא הקצהו מלהריח בו שאין זה עיקר הנאתו.

[5] דכיון שההדס עומד לריח, גם כשהוא מחובר - מריח בו טוב, ולא יבוא לקוצצו. משא"כ אתרוג שעיקרו לאכילה, אם נתיר לו להריחו ולהתעסק בו - יש לחוש שישכח ויבוא לתולשו בשבת כדי לאוכלו.