[1] דכן מצינו בגיטין דאם כתב מקצת הגט וכתבו בדף השני כשר ולא חשיב שני ספרים כיון דמעורה.

[2] פי', כתיב (במדבר ה:יט) "וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ" וגו', ושוב כתוב (שם:כא) "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה" וגו'. הרי נזכר פעמים שבועה, וצ"ב למה.

[3] רבא לא ניחא ליה בביאור רב זירא, כיון ששני הפסוקים האלו כתובים קודם שהזכירה התורה את דין מחיקת המגילה, ואיך נפרש שהפסוק השני קאי אחר המחיקה. (ור' זירא יענה שדרשינן באם אינו ענין).

[4] דהרי כך כתוב בפסוק (שם:כא) "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה".

[5] דהיינו שמשביעה על הקללה, על איש זה ועל איש אחר ושלא שטתה ארוסה ושומרת יבם וכנוסה.

[6] היינו בזמן שאינה אשת איש, בזה כולם שוים שאינו יכול להשביעה, וכמו שאומרת המשנה כלל שכל ביאה שאינה אוסרתה עליו אינו יוכל להשביעה.

[7] והסיקה הגמ' שגם משביעה על אם יגרשנה ויחזירנה ותזנה תחתיו.

[8] פי', נחלקו רבנן ור"ע האם איסור חייבי לאוין גורם לי שלא יתפסו בה קידושין או לא, דר"ע ס"ל שלא רק בחייבי כריתות לא תפסי קידושין אלא גם בחייבי לאוין, ורבנן פליגי וס"ל שרק בחייבי כריתות. ולמדנו מר"ע שהוא משוה חייבי לאוין כאיסור ערוה, וס"ל שהולד ממזר, ולכן אם זינתה והיא שומרת יבם, הוי כדין אשת איש שזינתה שאסורה עליו.