[1] פי', יש בפרשת סוטה קללות להדיא, כגון מה דכתיב (במדבר ה:כא-כב) "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ". ויש קללות שהם נשמעות מתוך הברכות, דהיינו מה דכתיב (שם:יט) "אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים", דתיבת "הנקי" משמעותה ברכה, בכל אופן אנו מדייקים ממנה שאם כן שטתה טומאת תחת אשה יהיה לה קללה מהמים המרים, ולכן צריך לכתוב גם את הלשון הזו.

[2] אכן מזה שכתוב (שם:כג) "וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה" - "הָאֵלֶּה" למעוטי קללות הנזכרות בתוכחות שבמשנה תורה, דהיינו שלא צריך לכתוב את פרשת הקללות שבכי תבוא.

[3] צוואות הם מה שציותה התורה לכהן לעשות, והם הפסוקים שכתוב בהם "והשביע" וגו', ומה שכתוב שמקבלת האשה מה שאומר לה הכהן ועונה אמן, כל זה לא כותב.

[4] והקשו התוס', מאי שנא "ספר" האמור בגט אמרינן דאתא לרבות כל דבר מזה שכתוב עמו "וכתב", ומדוע בסוטה שכתוב "בספר" דלכו"ע יש לרבות ממנו כל דבר (כדברי רבנן שם). ותירצו, ע"פ דברי ר"ת שהלימוד שם הוא מכלל ופרט וכלל, י"ל דכאן יש רק כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, ועוד דבגיטין יש קרא יתירא משום שכתוב ב' פעמים וכתב לה ספר כריתות. ויעו"ש עוד.