-------------------------------------------------

[1] ומבואר לעיל [דף כ"ט ע"ב] שמיירי שלא ענה אמן, דאם ענה אמן הוי כמוציא שבועה מפיו לכל דיניה.

[2] פירוש, שידעו שחייבים קרבן אם ישבעו לשקר, ושגגת קרבן שלא ידעו שאם ישבעו לשרק שיהיו חייבים קרבן.

[3] פירוש שבאמת כן יודעים לו עדות, ובמזיד נשבעו לשקר.

[4] וזה מה שאמרה המשנה: שחייבים על זדון השבועה, והיינו בין שהיה מזיד בעדות ובין בשבועה.

[5] וזה מה שאמרה המשנה: ועל שגגתה עם זדון העדות, והיינו שהיו שוגגים בשבועה שלא ידעו שמתחייבים קרבן אם ישבעו לשקר, ומזידים בעדות.

[6] ר"ל שהיו סבורים שאין חייבים לו עדות, ובזה פטורים בין אם ידעו שיש קרבן (זדון שבועה ובין שלא), וזה מה שאמרה המשנה: ואין חייבים על שגגתה. והקשו הראשונים דלכאורה באמת נשבעו, כיון שסברו שאין הם יודעים לו עדות. ותי' דכיון שלא נתנו על ליבם להזכר בשעת השבועה כמו שעשו אח"כ שבאמת נזכרו, זה עצמו חשוב שלא נשבעו על אמת, אולם בכו"א פטורים - כי הם חשובים אנוסים. [ועי' גם בתוס' לקמן דף ל"א ע"ב ד"ה שאין].

[7] אולם בגמר דין צריכים לעמוד. אמנם בת"ח עשה דכבוד תורה דוחה גם בגמר דין.

[8] ולכן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו נטמא למת מצוה, דעשה דכבוד הבריות - דמת מצוה - דוחה . וה"ה גם המוצא כלאים בבגדו בשוק לא יפשוט - משום כבוד הבריות, דכיון שהוא גנאי גדול והאיסור נדחה רק בשב ואל תעשה - מותר.

[9] ולכן אם מלך או כהן גדול יודעים עדות איסורא, חייבים להעיד, ולא יכולים לשבת ולא לעשות וידחה האיסור ממילא כיון שאין זה להם גנאי גדול. וכן בכאן התלמיד צריך להחזיר את רבו.