שבועות דף כ"ט ע"א

נדרים ושבועות באופנים דלהלן, מה דינם?

דבר שלא יוכל לקיים דברי הואי - שאינו מתכוין למה שאמר
בשבועה חייב - שבועת שוא אסור מדרבנן [1]
בנדר לר"ת: פטור [2]
לתוס': חייב - בבל יחל [3]
מותר

שבועות דף כ"ט ע"ב

הנשבא שיאכל ככר זו (בטוי) ושוב נשבע שלא יאכלנה (שוא), מה דינו?

משום שבועת ביטוי משום שבועת שוא
כשאכלה פטור חייב
כשלא אכלה חייב חייב [4]

מה דין אשה לדון או להעיד? [תד"ה שבועת].

לדון להעיד
בקיבלוה בעלי הדין לתי' א' בתוס': פסולה [5]
לתי' ב' בתוס': כשרה [6]
פסולה
בלא קיבלוה בעלי הדין פסולה פסולה

שבועת העדות (מפי אחרים) שלא הוציא שבועה מפיו, האם חייב לפי ר' מאיר?

כשענה אמן כשלא ענה אמן
השביעו בב"ד - וכפרו חייב חייב
השביעו מחוץ לב"ד - וכפרו חייב פטור

-------------------------------------------------

[1] כן הסיקו תוס' שהחמירו בשבועה משום דכתיב בה לא ינקה.

[2] ס"ל לר"ת שזה הכוונה למה שאמרו בנדרים [דף כ"ד ע"ב] שנדרי הואי מותרים, דהואי היינו נדר שוא, ובכלל זה לשיטתו הוא גם דבר שלא יכול לקיים.

[3] תוס' חולקים על ר"ת וס"ל שנדר שלא יכול לקיים ג"כ חייב עליו משום בל יחל, והראי' דהאומר קונם עיני בשינה מלקין אותו משום בל יחל ויושן לאלתר. ומה שאמרו שנדרי הואי מותרים כגון: ראיתי נחש כקורת בית הבד, שבזה אין כוונתו אלא להגזים ואינו מתכוין ממש כקורת בית הבד.

[4] כן הסיקה הגמ' דאפי' שקיים את השבועת שוא שנשבע שלא יאכלנה, מ"מ כיון שנשבע קודם שיאכלנה הרי שנשבע לבטל את המצוה ושבועתו לשקר, ומרגע שהוציא שובעה מפיו עבר על שבועת שוא, הגם שקיים בסוף את שבועתו.

[5] דהוקשה לתוס' מדבורה שכתוב בה: והיא שופטה את ישראל, ותירצו שהכוונה שהיתה מלמדת את הדינים, ומשמע לפי"ז שאפי' בקיבלוה עליהם לא מהני לדון - אלא רק ללמד.

[6] בתי' ב' כתבו תוס' שכיון שהיתה נביאה קיבלוה עליהם.

עוד חומר לימוד על הדף