[1] ומיירי שאינו מתכוון לעשות פתח יפה, דאם מתכוון לעשות פתח יפה הוא תיקון כלי, דגמר הכלי הוא לעשות לו פתח יפה, ואם עושה כן בשבת חייב משום מכה בפטיש, אבל כשאינו עושה פתח יפה - הוא מקלקל. והגם שהכלל הוא "שכל המקלקלין פטורין" - אבל אסור מדרבנן, מ"מ כאן מותר גם לכתחילה - כיון שעושה כן לצורך השבת, (ע' בראשונים). כתבו התוס' (בד"ה שובר), שמיירי דוקא במוסתקי (היינו חבית שדבקו שבריה בזפת), שאינה חשובה אצלו - ולכן אין לחוש שמא יתכוון לעשות פתח יפה, אבל בכלי טוב אסור.

[2] ס"ל לר' נחמיה דאין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו, ולכן אין לטלטל את הסייף כדי לשבור בו ראש החבית - דאינו מיועד אלא לחתיכה ולא לשבירה, אולם אם הגרוגרות דרוסות שצריך לחותכן בסייף, ומטלטל הסייף בשביל לחותכן ואגב זה משתמש בסייף גם לשבירת החבית - אז מותר.

[3] וביארו התוס' (ד"ה מותר), דדוקא בחבל התירו רבנן דר' נחמיה להפקיע, אבל פותחת של עץ או של מתכת שהוא דבר חזק - אסור להפקיע.

[4] ולדבריו, מה שאמרה המשנה "לא יקבנה מצדה" - קאי על המגופה שנחלקו בה עתה ר' יהודה ורבנן.

[5] ולדבריו, מה שאמרה המשנה "לא יקבנה מצדה" - קאי על החבית עצמה.

[6] ע' טבלא הבאה דיש כמה תנאים בזה.

[7] דהיינו למטה בחבית קרוב לתחתיתה, שבמקום זה כל כובד היין עליו.

[8] פי', שלא רק שסתם את הפתח באבנים, אלא גם הוציא את המשקוף והמזוזות קודם הסתימה ואז סתם, דאז הוי סתימה מעלייתא.

[9] שנינו בבבא בתרא (דף יא.) דחצר מתחלקת לפי פתחיה, כלומר אם יש שני בעלי בתים בחצר זו, ולאחד יש לביתו שני פתחים ולאחד ארבעה פתחים, זה שיש לו שני פתחים מקבל ח' אמות בחצר (דהיינו ד' אמות לכל פתח), וזה שיש לו ד' פתחים מקבל ט"ז אמות, ואת השטח הנשאר בחצר חולקים שוה בשוה. והדין הוא, שגם אם סתם את פתחו, מקבל ד' אמות על פתח זה, כיון שעתיד עוד לפותחו. אולם אם עשה סתימה מעלייתא שפרץ את פצימיו, בטל משם שם פתח, ולא מקבל עליו ד' אמות.

[10] רש"י מפרש שאז הוא נחשב כקבר, ולכן מטמא כל סביביו ד' אמות, היות שגזרו על קבר שיטמא כל סביביו כדי שלא יתקרבו אליו ויבואו לאהיל בלא להרגיש. והתוס' (בד"ה פרץ) חלקו על פירוש זה, דהרי בבית ניכרים המחיצות, ואין לחוש שמא יאהיל עליו ולא ירגיש. ולכן פירשו, שיש זיזין בולטים מכותלי הבית ויש בהם פותח טפח, וכל זמן שלא פרץ את פצימיו מטמאים רק תחת הזיזים שמעל הפתח - דודאי יצא המת משם ועתידים לאהיל על המת - ולכן טמאים מעכשיו, אבל אם פרץ את פצימיו שמעתה ראוי המת לצאת מכל מקום בכתלים, מטמאים כל הזיזים. (ולבסוף יישבו גם את פירש"י).

[11] רש"י פירש שמא יבוא לתקן מרזב לחבית כדי לקלח בו את היין, דאם נתיר לו לעשות בהדס יבוא לעשות גם בזה. ואילו התוס' (בד"ה משום) הביאו בשם הרב פור"ת, שהגזירה שמא יבוא לתקן מרזב בגגו. והקשו על פירושו, א"כ גם לתת גובתא נאסור שמא יבוא לעשות מרזב (שהוא כעין גובתא) לגגו. ולכן הסכימו עם פירש"י שדוקא בהדס שעושה בו מעשה לתקנו, יש לחוש שיתיר לעצמו גם לעשות מרזב ליינו, אבל בגובתא שלא עושה שום מעשה לתקנו, אין לגזור.

[12] ס"ל דאיסור מראית עין הוא אפי' בחדרי חדרים. וטעם הדבר פירש הר"ן בביצה (דף ה. מדפי הרי"ף), שיש לחוש שמא יבוא האדם לעשות זאת גם בר"ה ויאמר שאין כאן רואים, ולבסוף יראו אותו. אי נמי, שגם בחדרי חדרים פעמים שיש שם אדם שיראה אותו ולא יבחין.