[1] במשנה במעשרות (פ"ח מ"א), איתא: המחליק את ככרותיו בענבים, לדעת ת"ק לא הוכשר, (לרש"י שלפנינו לא הוכשרו הענבים במיץ הזה לקבל טומאה, ולפי הגירסא במסורת הש"ס מיירי בככר שנילוש במי פירות שאינם משקה, ורק עתה יש נידון אם הוכשר הככר), ואילו ר' יהודה ס"ל שהוכשר. ולמד ר' ירמיה שנחלקו האם משקה הבא לאוכל, כגון כאן שבא משקה הענבים אל הככר, האם הוי אוכל - היות שנסחט לצורך הככר ואינו מכשיר, או הוי משקה ומכשיר.

[2] ביארו התוס' (בד"ה דכ"ע), דאי אפשר לומר דלכו"ע אוכל הוא וכו', דאם אוכל הוא אין טעם למ"ד שהוכשר לקבל טומאה. אלא לכו"ע לאו אוכל הוא, ונחלקו בדין משקין ההולכים לאיבוד (כגון כאן שמשקה הענבים נשרף בחום התנור), דת"ק ס"ל דלאו משקה הוא ואינו מכשיר, ור' יהודה ס"ל דמשקה הוא ומכשיר.

[3] רב הונא בריה דר"י פליג עם רב פפא במה שהעמיד את מחלוקת תנאים אלו במשקים ההולכים לאיבוד, דהא כיון שמשח בהם את הככר - הועילו לצחצחו ונתקיימה מחשבתו. ולכן מבאר רב הונא שנחלקו בזה גופא, משקה העומד לצחצח את האוכל, האם הוי משקה או לא, דת"ק סבר שמשקה הבא לאוכל הוי משקה רק אם שותה אותו כמות שהוא או שהוא מטבל בו מאכלו, אבל אם רק מצחצח בו את הככר לא הוי משקה, ור' יהודה ס"ל דאף בכה"ג הוי משקה.

[4] ושאם עשה זאת בידים מסואבות - דהיינו סתם ידים, גם נפסלים מלהיות תרומה, מחמת שכבר הוכשרו - ונגע בהם בידיו.

[5] וכאן אליבא דכו"ע מחלוקתם בדין במשקה ההולך לאיבוד, דת"ק אינו מכשיר ולר"י מכשיר.

[6] ס"ל דמזה שלא חילק ר' יוחנן בין קערה לקדרה - אסור בכל. ותוס' חולקים שודאי יש חילוק.

[7] כן כתבו התוס', אמנם בענין זה יש נידון רחב בראשונים והאחרונים.

[8] כבשים הם ירקות חיים שכבשן בחומץ. ופעמים סוחטן לצורך גופן, דהיינו להוציא מהם את רוב החומץ שעליהם כדי שיהיו טובים לאכילה (בזה מותר לכו"ע), ופעמים סוחטן לצורך מימיהם שרוצה לטבל בחומץ שלהם, ובזה יש נידון משום שהם דומים לזיתים וענבים, ויש לגזור בהם אטו סחיטת זיתים וענבים (ולר' יוחנן אפי' איסור דאורייתא). ושלקות, היינו ירקות שנתבשלו במים, ושם כיון שנתבשלו המים עם הירקות, לכן המשקה הבלוע בהם חשוב אוכל.

[9] נחלקו רש"י ותוס' בטעם הדבר, דרש"י מפרש דכיון שהמשקים באו מעלמא ולא גדלו עם הפרי לא שייך בזה איסור סחיטה דאורייתא. ואילו תוס' (בד"ה כבשים) פירשו, דרב כפי שיטתו שאמר לקמן שדבר תורה אינו חייב אלא על סחיטת זיתים וענבים בלבד.

[10] ס"ל שגם באופן שלא גדלו המשקים עם הפרי אלא באו מבחוץ חייב חטאת. וכן לכאורה ס"ל לחלוק על רב, שאמר שרק גבי זיתים וענבים חייב על סחיטתן חטאת.

[11] וכל השנה אין להם שמחה במאכל ובמשתה, ויגעים הרבה במלאכה, ולכן במועד שיש להם מאכל ומשתה ומרגוע ממלאכה - שמחים הם בו ביותר.

[12] בזמן החורבן התנבאו הנביאים על מיעוט שמחת המועדים, ונבואתם היתה על בני א"י דוקא.

[13] וצריכים הם למלבושים נאים כדי שיכבדו אותם האנשים.