[1] פי', רק בפירות שהיו מחוברים בשעה שקדשה שביעית יש בהם איסור קדושת שביעית לענין אכילה כשכלה לבהמתך מהשדה. והקשו התוס' על זה, דאם מיירי בשביעית על ענין איסור אכילה, א"כ יאמר: גדול עונשה של שבת ושביעית ממעשר, דשבת ושביעית שייכים בין במאכל אדם ובין במאכל בהמה, ומעשר שיך רק במאכל אדם.

[2] וביארה הגמ': אוכל, למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. נשמר, למעוטי הפקר. גידולו מן הארץ, למעוטי כמהין ופטריות. ומלבד שומים ובצלים שהם ירק אבל הם מתקיימים, ולפיכך יש בהם פאה.

[3] דדרשינן "לקיטתו כאחד", למעוטי תאנה. "ומכניסו לקיום", למעוטי ירק.

[4] אכן אין חיובם אלא מדרבנן, דמה"ת אינו נוהג מעשר אלא בדגן תירוש ויצהר. וביארו התוס' (בד"ה ואילו), דהגם שגזרו חכמים שינהג בהם מעשר, לא גזרו על פאה, כיון שיש בזה הפסד לעניים אם יתקנו פאה לתאנה שאינה מתבשלת בזמן אחד, שכל פעם יבואו העניים לבדוק אם נתן כבר פאה - ויפסידו את זמנם בסתם. וכן ירק אינו שווה אלא מעט, ואם ימתינו מתי יגמור בעה"ב לקיטתו - יפסידו יותר.

[5] מונבז מקיש שוגג למזיד בקרא ד"תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה", וסמיך ליה "והנפש אשר תעשה ביד רמה", הוקש שוגג למזיד, מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה, ולכך ס"ל למונבז לפטור תינוק שנשבה, כיון שלא היתה לו ידיעה מקודם כלל ולא דמי למזיד. ומצד שני ס"ל לחייב חטאת באם ידע בשעת מעשה מאיסור הלאו, דהוא דומיא דמזיד. [ולקמן מקשה הגמ', אם ידע מאיסור הלאו במה שגג, ומתרצת ששגג בקרבן, פי', שלא ידע שעל איסור זה מביאים קרבן].

[6] פירשו התוס' (בד"ה כל), דודאי מחייב מונבז בשוגג הרגיל, דהיינו ששכח בשעת מעשה מהאיסור, דהרי ר' יוחנן וריש לקיש ס"ל כמונבז ומחייבים בכה"ג דמשנתנו שהכיר ולבסוף שכח לפחות חטאת אחת. והסברא הוא, דלא איתקש שוגג למזיד לאפוקי לשוגג ממשמעות שגגה - דהיינו ששכח לאיסור, אלא רק בא ההיקש להוסיף ולחייב גם ביודע בשעת מעשה מהלאו. [ועל הקושיא האחרונה בתוס', ע' מ"ש פנ"י].