[1] וכיון שכל ישראל בני מלכים אין לחוש שמא ילעגו עליו ומחמת זה ישלפנו. או שנאמר שחידוש אצלו ללבוש זאת, יוציאנו ויראנו ברה"ר. אולם לחכמים החולקים על ר"ש, יש לחוש לב' החששות הנ"ל. והקשו התוס' (בד"ה בני), למה לא נחוש שמא יפסק החוט ויפול הזוג ויביאנו ד' אמות ברה"ר כמו דחיישינן לעיל גבי עבד. ותירצו תוס', דכיון שמיירי בזוג יקר ודאי תלוי הוא בשלשלת דלא נפסק. וריב"א מתרץ, דמשנתנו מיירי בקטנים, ורק בגדולים שיכול לבוא לידי איסור דאורייתא - גזרו עליהם.

[2] פי', כל דבר שניכר שהוא מועיל לרפואה, ואפי' אם אין אנו יודעים כיצד הוא מרפא, אלא ידוע ומפורסם שדבר זה הוא מועיל לרפואה אין בזה משום דרכי האמורי, דהא ניכר לכל שעושה זאת בשביל רפואה ולא משום דרכי האמורי.

[3] דבר שאין ניכר שהוא לרפואה, אסור לעשותו משום דרכי האמורי אליבא דכו"ע (וגם ר"מ מודה בזה, דאל"כ אביי ורבא דלא כמאן). אכן מרש"י משמע שכל לחשים הם בכלל האיסור - משום שלא ניכר בלחש שהוא משום רפואה. והקשה הרא"ש (סוף סימן י"ט), הרי כמה לחשים שהוזכרו בסוגיא ובסוגיא דלעיל - שהזכיר אותם אביי בעצמו, וש"מ שגם לחשים אם ידוע שהם מרפאים מותר, ורק לחשים שאין ידוע שמרפאים אסור. (ויש מפרשים שהכניסו גם את הפירוש הזה ברש"י). אכן במאירי מבואר שכל רפואה שאין לה הסבר טבעי הרי היא בכלל דרכי האמורי, ע"ש.

[4] כן הוא הגירסא לפנינו, אכן בגליון וכן גרסו הרבה ראשונים: דהמתיר הוא ר' יוסי, והאוסר הוא ר"מ, והלכה כר' יוסי דר"מ ור' יוסי הלכה כר"מ, ואפי' לפי גירסתנו ההלכה היא כר"מ שמתיר. דאביי ורבא קיימי הכי, (ב"י סימן ש"א בנדמ"ח עמוד רמ"ג).

[5] אכן גם ר' חייא בר אבין מתיר ב' לחשים, אחד על עצם שנתקעה לאדם בגרונו, והב' על עצם של דג שנתקעה בושט. [אמנם הרא"ה גורס שר' חייא מתיר את כל הלחשים המנוים לקמן בברייתא].

[6] ופירש"י דהגם שלא נודע לו בינתים, והכל היה בהעלם אחד, מ"מ אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק - שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו היום הוי שבת, ואפי' שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו - חייב חטאת, דכיון שעיקר שגגתו היתה מחמת השבת, ושגגת שבת נודעה לו. אכן התוס' (בד"ה כלל), הוכיחו שלא נקרא ידיעה עד שידע שחטא, אבל אם נודע לו מהשבת ולא נודע לו שחטא, לא מהני. והתוס' פירשו, שהוא משום גזה"כ (דלהלן דף סט:) דדרשינן "שמירה" על כל שבת ושבת.