[1] כן דייקו התוס' (בד"ה אבל), דהמשנה שבסמוך שמונה לכסות ופירות, אינה מחלקת בין לחים ליבשים.

[2] כן הסיקה הגמ' בסמוך, דר' יהודה מיירי על נעורת של פשתן דוקא, ובזה הוא מחלק בין דקה לגסה.

[3] ס"ל לרבא, שאם יכול להזהר שלא יישן בהם אין צריך לחשוש מהפחה, דכל הגופים נקיים אצל הפחה - שיכולין להעמיד עצמן. (אא"כ יודע בפירוש שהוא חולה ואינו יכול).

[4] צריך לגרוס בתוס': דאע"ג דפעמים "לא" יוכל ליזהר משינה, וכן הוא בדפוס ראשון. אכן גם אביי מודה שיש איסור בשינה בתפילין. וטעם האיסור, פירש"י שמא יפיח בשעת שנתו או יראה קרי. אמנם התוס' (בד"ה שלא) חולקים, וס"ל שהוא משום שלא יפיח בהם או היסח הדעת, אולם משום קרי אין לחוש. וכל מה שמצאנו שחששו בילדים (-צעירים) משום טומאה, הוא רק כשנשותיהם עמהם ומשום הרגל דבר, אבל לא משום קרי סתם - דמצד זה לא חששו.

[5] רש"י לקמן (סוף דף קטז: בד"ה בתרתי פליגי) מוקי לסוגיין בעור בהמה גסה שראוי לשבת עליו, אבל בעור של בהמה דקה הוא מוקצה, מחמת שאינו ראוי כל כך לשבת עליו. ור"ת מוקי לסוגיין בעורות יבשים שהם ראוים לישיבה בין בדקה ובין בגסה. - תוד"ה טומנין.

[6] ובכל אופן לענין שבת מטלטלין אותו, דלענין שבת סגי במה שיכול לייחד אותו ויהיה ראוי. אמנם דבר שגם אם יחדו לא מהני לו יחוד, כגון מחט שניטל חורה או עוקצה, וצריך דוקא מעשה, אסור לטלטלו בשבת.