[1] הגמ' הביאה ב' ברייתות דס"ל הכי: א) גבי הדין של פשתן סרוק שנתנו על המכה שאין יוצאים בו בשבת (והוא גם מוקצה) אא"כ צבען (-טבלן) בשֶמֶן, או שיצא בהן שעה אחת מבעו"י - והיינו כרב אסי. ב) גבי הקש שעל המטה שאסור לנענעו, אא"כ היה מאכל בהמה, או שנתן עליו כר וסדין מבעו"י - והיינו כרב אסי.

[2] פי', כל מה שהצריך ת"ק מעשה הוא כשיכול לעשות בו מעשה הוכחה ליחוד - כגון עצים שיכול לקשרן, משא"כ בעפר שלא שייך בו מעשה סגי לכו"ע במחשבה.

[3] ס"ל דלכו"ע לא בעינן מעשה היכא שאינו בר מעשה

[4] ס"ל ששני הברייתות הם כר' יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ונחלקו בדלהלן.

[5] וכל זה אליבא דר"ש דס"ל שכל שאינו משיר שיער בודאי - מותר, אולם אליבא דר' יהודה דאסר בנתר ובחול אסור גם כאן, כמבואר במאירי.

[6] תמהו התוס' על פירש"י, דאי מיירי שעושה זאת לתקן את הזיתים למתק מרירותן, ובעי האם בשבת מותר לעשות כן ולא חוששים לטירחא יתירא שעושה באוכל שראוי בין כה, או למוליד דבר חדש. הא אין זה קשור לענין סוגיין, והיה לגמ' להביאו בדיני סחיטה לקמן. ועוד, למה שיהיה אסור בחול משום הפסד אוכלין אם עושה זאת כדי לתקן את המאכל. ולכן פירשו שמיירי לעני רחיצה, שרוצה לפוצען כדי לחוף במימיהן פניו ידיו ורגליו, ועל זה השיב "וכי בחול מי התירו" - הא איכא הפסד אוכלין דנמאסין לאכילה.