[1] בערבית שחרית ומנחה. אולם הגאונים כתבו שלא יזכיר בערבית ואפי' לא בשחרית, שמא יאנס ויצטרך לאכול ונמצא שקרן בתפלתו. ובתוס (בד"ה תעניות) הקשו, שהרי מותר לאדם ללוות תעניתו ולפרוע, ואפי' בזמן הגמ' שלא היתה תקנת הגאונים עשו כן, ולא חשו שלא יהיה שקרן בתפלתו. ונשארו בקושיא.

[2] כן דייקה הגמ' מדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר יוה"כ שחל להיות בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, דיום הוא שנתחייב בארבע תפלות (בלא ערבית של לילה - רש"י), וא"כ ה"ה כאן צריך להזכיר מטעם דיום שנתחייב בהזכרה.

[3] רש"י פירש על מה שאמרה הגמ': לית הלכתא ככל הני שמעתא, דהכוונה שאין הלכה לא כרב הונא ורב יהודה, ולא כרב גידל ולא כרב אחדבוי. ור"י חולק וס"ל דאין למנות לרב גידל, דגם ריב"ל לא חולק בזה היות שהפטרה בר"ח ליכא כלל, ואינו דומה לענין תפלה שמזכיר בשאר התפלות, ואם נאמר שלא מזכיר יהיו התפלות חלוקות ביניהם, דכאן אין עוד הפטרה שנאמר שיש חילוק בין הפטרה להפטרה. אכן בהפטרת מנחה בשבת ויו"ט, אליבא דריב"ל יש לו להזכיר, כדי לא לחלק בין הפטרת שחרית שהזכיר בה יו"ט להפטרת מנחה.

[4] הגמ' ס"ל שאו ת"ק או חכמים ס"ל להחמיר ולגזור, גם בחלב מבושל שהוסיף בו שמן - דאיכא תרתי לטיבותא (שמבושל ונמשך יפה אחר הפתילה, וגם הוסיף בו שמן שמדליקין בו) שבכל אופן לא ידליקו. אלא דלא מסיימי מי המחמיר, האם ת"ק שאמר ולא בחלב דמשמע בכל חלב בלא חילוק, או כרבנן בתראי שלרוב באים להוסיף ולהחמיר על התנא הקודם. אכן מכלל זה ד"כל תנא בתרא לטפויי אתא (-תנא אחרון בא להוסיף ולהחמיר) ליכא למפשט, דגם אם נאמר שס"ל לחכמים בתראי דמדליקין בחלב מבושל בתוספת שמן, אכתי הם עדיין מחמירים יותר מנחום המדי הסובר שמדליקין בחלב מבושל גם בלא תוספת שמן. - תוד"ה איכא.