[1] אבל אין לפרש שהאיבעיא על המדביק, דהא אם בא לשאול ש"מ שנודע לו בינתים על שגגתו, ובאופן זה לא שייך חיוב חטאת, דכל חייבי חטאות אין חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה (כלומר, שלא נודע לו מאיסור המלאכה עד שתגמר המלאכה). וכן אין להעמיד באופן שהדביק במזיד, דלשון רב ביבי הוא: "קודם שיבוא לידי חיוב חטאת", ולא אמר "קודם שיבוא לידי איסור סקילה". אלא שהקשה רב ששת לרב שילא: הא אין אומרים לאדם חטא שיזכה חברך.

[2] ומשנה רב אשי את דברי רב ביבי מכפי שנמסרו לפנינו, וה"ק: "קודם שיבוא לידי איסור סקילה". וביארו התוס' (בד"ה קודם), דודאי לא מיירי באופן שיבוא לידי סקילה ממש, דבאופן זה ודאי שלא ישמע לנו להסקל. אלא הכוונה היא, קודם שיבוא ל"איסור סקילה" - אבל חיוב סקילה אין כאן, כיון שמניח מלרדות הוא מחמת שרבנן אסרו לו - לכן אי אפשר לחייבו סקילה.

[3] לגירסתנו ולגירסת רש"י, דברי רב ביבי הם בלשון פשיטותא, שהתירו לו לרדותה כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה. אכן התוס' (בד"ה מתני), הביאו דיש ספרים שגורסים גם כאן בלשון איבעיא.

[4] ולכך אמרו בעירובין (דף לב:) "ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה" - דהתם מיירי באופן שאם לא יעשרם החבר - יעשה עם הארץ איסור מחמתו.

[5] ולכן שם גבי מעשרות אמרו לחבר שיעשה איסור קטן וכו', כיון שעדיין לא בא איסור אכילת טבל. משא"כ כאן שכבר התחיל האיסור וממילא יגמר.

[6] ולכך אמרינן לכהנים להקריב קרבן למחוסר כפורים בערב פסח כדי שלא יעבור על כרת של פסח, הגם שעוברים הכהנים על עשה דהשלמה. והטעם, כיון שלא חטא המחוסר כפורים.

[7] תנא דמשנתנו חשיב ליד אדם כד' על ד', דהרי קורא הנחה מה שנותן העני לתוך ידו של בעה"ב, וכן מה שעקר מידו של בעה"ב הוי עקירה.

[8] פירש"י, דלמעלה מעשרה הוא מקום פטור, ואפי' אם נחשוב אותו כקלוטה שם - פטור - דאינו רה"ר.

[9] והגם שלמעלה מי' אינו מקום רה"ר, מ"מ ילפינן ממשכן מעגלות של מדבר (שהם רה"י) שהיו מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה דרך רה"ר - דיש בזה איסור הוצאה, דה"ה גם בזורק באופן זה יש איסור הוצאה.

[10] והוא עומד ברה"ר וזרק ונח על נופו, ומפירש"י מבואר דמיירי שלא היה בנוף ד' על ד' ובעיקר היה ד' על ד', וכיון דשדי נופו בתר עיקרו - חשיב כאילו נח על מקום של ד' על ד'. ולפ"ז צ"ל שמיירי שזרק ד' אמות ברה"ר והחיוב משום מעביר ד' אמות ברה"ר, וכן פירש"י לקמן (דף ח. בד"ה ונופו נוטה לרה"ר). אכן בתוס' (בד"ה באילן) מבואר הטעם, דכיון דשדי נופו בתר עיקרו - חשיב כאילו זרק ברה"י (ואפי' אין בנופו ד' - סגי במה שבעיקרו יש ד'), וחייב משום שמכניס מרה"ר לרה"י. וה"ה שיכל לתרץ בסוגיין באופן שגם נופו ברה"י ואין בו ד', ורבי ס"ל דשדי נופו בתר עיקרו - וכיון שבעיקרו יש ד' - חייב, אלא שנקט שנופו ברה"ר משום הסוגיא דלקמן.

[11] וכיון שכן כל הנזרק לתוכו נחשב כאילו נח שם. אולם בעלמא בעינן מקום ד' על ד', וחוזרת הקושיא: כמאן מתניתין שאמרה שחייב בעה"ב כשעוקר ומניח ביד העני.