[1] ס"ל לר' יהודה שאפי' הכה מקצת נפש חייב, אמנם הראשונים פטורים כיון שלא מת תחת ידם, וכן מי שהכה את חבירו ועשאו גוסס ואח"כ בא אחר והמיתו הראשון פטור. ופירשו בתד"ה בגוסס, דאף שרוב גוססים למיתה, מ"מ אין ההורג עדיין חייב מיתה, וראיה דמזה שחובשים אותו עד שימות הראשון - ש"מ שחשוב חי, וכיון שבא אחר והמיתו חשוב שהאחרון הוא זה שהרגו.

[2] ואע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה בזוממי זוממים, כלומר שאם היו באם שני עדים זוממים להזים את העדי טריפה האלו לומר עמנו הייתם, והיו באים זוממי זוממים להזימם, לא היו מתחייבים אלו המזימים לעדי טריפה, כיון שהם רק זממו להרוג לעדים שהם גברא קטילא, מ"מ ס"ל לרבא כיון דעדים זוממים חדוש הוא, אע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקטלי - רש"י סד"ה לפי.

[3] ודנים לו לפי האומד השני לשלם הנזק ליורשים. ובזה חכמים חולקים עליו, וס"ל שלא עושים אומד אחר אומד, ובמקרה זה חייב מיתה.

[4] ובזה דורשים רבנן (לפירש"י - עי' מהרש"א) איפכא מר' נחמיה דהם דורשים לקרא אם יקום והתהלך בחוץ - היינן לא כמו שאמדוהו, שאמדוהו למיתה ולבסוף קם והתהלך בחוץ, בזה הדין שנקה המכה וחייב לשלם ממון - חמשה דברים.

[5] פי' ולא ימות כמו שאמדוהו, וצריך לשלם לו כל תשלומי הנזק, ולרש"י ילפינן מהפסוק הזה שלא הורגים למכה, דסלקא דעתך דכיון שיצא מב"ד חייב נהרוג אותו, דאף שלבסוף המוכה חי - הוא משום שרחמנא חס עליו - אבל הוא היכה מכה של מיתה. ובתד"ה בשלמא כתבו שלזה לא צריך פסוק - אלא רק לתשלומי נזיקין - דלפטור ממיתה ידעינן מסברא, דוכי ס"ד שזה יתהלך בשוק וזה יהרג.

[6] והכי דרשי רבנן, ולא ימות - שאמדוהו מתחילה שלא ימות - אז אפי' מת אח"כ צריך לשלם ליורשים מה שנתחייב ופטור ממיתה. ור' נחמיה ס"ל שאמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא דהרי יצא מב"ד זכאי, ולפי"ז אין לרב נחמן קרא לחייב ממון בכה"ג. ועי' מהרש"א שס"ל שבאמת פטור מממון.