[1] כן כתבו תוס' שלא נראה שחייב אפי' בדיני שמים בכותל כ"כ רעוע שנופל ברוח מצויה או אפי' ברוח שאינה מצויה. ומה שמשמע בסוף הסוגיא שם, שאמרה: מהו דתימא כיון דלמיסתר קאי מאי עבד, ומשמע דחיוב בידי שמים קאי נמי אכותל, אין הכוונה על הכותל, אלא הכוונה שיש לו לכאורה להפטר גם על הבהמה כיון שהכותל הזה מיועד לסתירה, וקמ"ל שעל הבהמה בכו"א חייב בדיני שמים.

[2] כן דייקה הגמ' שדוקא אם סגרו והדליק לו את הנר שהתחיל כבר ההבל הממית בשעה שסגרו - אז חייב, אבל סברו בבית של שישא בלא נר, שהבית גדול הוא ויש שם הרבה אויר, לא חשוב שהתחיל הדבר הממית בשעה שסגרו, וודאי חשוב גרמא בעלמא ופטור בדיני אדם.

[3] והטעם, דכיון שהיא קטנה ומיד מתחיל ההבל הממית לפעול, לכן חייב. ועי' בתוס' שדימה דין זה לדין רעב, ולפי"ז ר' זירא חולק על רבא גם בכפתו ומת ברעב.

[4] הנה כאן יש יותר סיבה לחייבו, היות שעשה מעשה להביאו, דדוקא אם כבר היה נמצא במקום שסוף חמה וכו' והוא רק כפתו שם ולא נותן לו לצאת משם, אז יש לפוטרו משום גרמא דלא עשה כלום אלא כפתו שם - וחייב רק בדיני שמים. אולם אם כפתו והביאו לשם הרי שקיב אותו אל האש וחייב בדיני אדם, וכמו שאין חילוק בין קירב את האש לתבואה או את התבואה לאש וחייב.

[5] ובסוף דבריהם כתבו התוס' שגם בכה"ג פטור, משום שדמי לכח כוחו.

[6] כן הוא הלשון הראשון של רש"י כאן, וכן הוכיחו תוס' שצריך לפרש, דכיון שמיירי שהתרו בו, איך אפשר לפוטרו מן המיתה אפי' שסתם זורק כדור מכוונים שהכדור יעבור בחזרתו יותר מד' אמות, מ"מ זה שהתרו בו ובכו"א עשה כן ודאי שנתכוין להרוג, ורק לענין גלות שהוא בלי התראה יש לפוטרו מגזה"כ הנ"ל.

[7] כן הוא הלשון השני ברש"י ושיטת ר"ת, ולפי"ז לענין גלות אין חילוק ובכל ענין חייב, ושמעתין שחילקה ע"כ לענין מיתה חילקה.