[1] דהגם דלא בעית - מפחד, מ"מ לא שכיח ליה, ולכך אפילו אם גנבו מאדם אחד ואכלו ברשות אדם אחר ג"כ לא נעשה בן סורר - רש"י במשנה.

[2] באופן זה אין חילוקים ותמיד חייב סייף, דכיון שנגמר דינו בהיותו גוי הוא גברא קטילא, וכן מפורש גם ביד רמ"ה סד"ה לימא.

[3] והטעם, דכיון שיש כאן ב' שינויים: דגם נשתנתה דינו שבהיותו בן נח נדון בעד אחד ודיין אחד ובלא התראה, ובתור ישראל נדון בעדים וסנהדרין והתראה, וכן נשתנתה מיתתו [לחומרא] דמעיקרא נדון בסייף ועכשיו בסקילה.

[4] והגם שנשתנה דינו לעדים והתראה וסנהדרין, מ"מ לא חשוב שנשתנה גם מיתתו אף שהיתה קודם בסייף ועכשיו בחנק, כיון שחנק לרבנן קלה יותר מסייף, ומיתה קלה שייכת ונכללת בחמורה, ולכך מה שמיתתו עתה קלה יותר לא חשוב שנשתנתה מיתתו.

[5] ועי' מהרש"א כאן שביאר שגם אחרי תי' התוס' א"א לומר דשמעתין אתיא כר' יוסי וכברבנן יחד, אלא או כר' יוסי או כרבנן, דאם נאמר דאתיא כתרווייהו א"כ מחלוקת ר' יוסי ורבנן היא מחלוקת קטבית, דל' יוסי בדיני אדם חמור מדיני שמים דהרי בלא נשתנה בדיני אדם נענש ובדיני שמים לא נענש. ולרבנן להיפך דיני שמים חמור מדיני אדם דבנשתנה בדיני שמים נענש ובדיני אדם לא.

[6] והגם שנשתנה מיתתו, מ"מ ס"ל שבהיותו בן נח היה בחנק וכדתנא דבי מנשה שכל מיתה בבן נח היא בחנק, וס"ל שחנק חמור מסייף, וא"כ סייף הקל שייך בחנק.