[1] פי', דכיון שנקראת מצה "לחם עוני" - א"כ בעינן דוקא מצה שמותר לאוכלה כשהוא אונן, ואילו במעשר עני נאמר "לא אכלתי באוני ממנו" - שאסור לאכול ממנו באנינות.

[2] כלומר, לאפוקי שאינו יוצא במצה עשירה בלילה הראשון, אבל בשאר ימי הפסח ס"ל לר"ע שמותר לאוכלה.

[3] שגומרים עליו את ההלל ואומרים עליו את ההגדה.

[4] לתיתה היא, שנותנים את החטים במים וכותשין במכתשת כדי להסיר את קליפתן, וכך הם נעשים סולת נקיה.

[5] אף שאינה נעשית בדוקא ע"י כהנים, מ"מ כיון שאת הלישה צריך לעשות בעזרה - דהרי המחבת והמרחשת והתנור הם כלי שרת, וכיון שרואים הכהנים את מעשה הלישה, הם מלמדים את הלש להזהר בה. [ופירשו התוס' (בד"ה במקום), דאף שמנחת מאפה תנור אינה צריכה לישה בכלי שרת, מ"מ כיון שהתנור היה בעזרה היו רגילים ללוש אותה שם. ורבינו אפרים בר אפרים הגבור מפרש, שהיו צריכים ללוש בעזרה משום שהיו מודדין אותה בעשרון של קודש, ואי אפשר להוציא אותה מהעזרה אחר שנתקדשה].

[6] פי', דכל עסקי מנחת העומר נעשים ע"פ ב"ד ובזריזין, ואין מה לחוש.

[7] כתיב (דברים יד:כד) "לא תוכל שאתו", ודרשינן "שאתו" - ואין שאת אלא אכילה, דכתיב (בראשית מג:לד) "וישא משאות מאת פניו" (ושם מיירי במנות אוכל), ומזה למדנו שפודה את המעשר כל שלא יכול לאוכלו, ומעשר שני שנטמא בירושלים אינו יכול לאוכלו - א"כ יפדה אפי' בירושלים.

[8] "חלוט" הוא קמח שנחלט במים רותחים.